מוות כתוצאה מרשלנות רפואית: מי רשאי לתבוע ומה צריך להוכיח

כשאדם קרוב נפטר בבית חולים, אחרי ניתוח או אחרי ביקורים חוזרים אצל רופא, המשפחה נשארת לעיתים עם תחושה שמשהו השתבש, שהאבחנה איחרה או שסימנים שנראו לא טופלו. תחושה כזו אינה מספיקה כדי לתבוע, אבל היא סיבה טובה לבדוק. המאמר מסביר מי רשאי לתבוע כשמטופל נפטר, מה צריך להוכיח, ולמה השאלה הקשה בתיקים האלה היא כמעט תמיד הקשר הסיבתי.

מי רשאי לתבוע כשהמטופל נפטר

לאחר המוות קמות שתי תביעות, והן מוגשות לרוב יחד.

תביעת העיזבון נשענת על סעיף 19 לפקודת הנזיקין. העיזבון תובע את מה שהמטופל עצמו היה תובע אילו נותר בחיים: הסבל שעבר מן הטיפול הרשלני ועד מותו, הוצאות רפואיות, הפסד השתכרות בתקופה הזאת והפסד ההשתכרות בשנים שאבדו לו. את התביעה מגישים מנהל העיזבון או היורשים, אחרי שניתן צו ירושה או צו קיום צוואה.

תביעת התלויים נשענת על סעיף 78 לפקודה. בן הזוג, הילדים וההורים של המנוח תובעים את התמיכה הכלכלית ואת השירותים שאבדו להם. סעיף 80 קובע שמדובר בהפסד ממון בלבד, ולכן אין בתביעה הזאת פיצוי על האבל עצמו.

התביעה מוגשת לרוב נגד המוסד הרפואי, ולעיתים בנוסף נגד הרופא עצמו. בית חולים או קופת חולים אחראים לרשלנות של הרופאים והאחיות שפועלים מטעמם, ובבתי חולים ממשלתיים הנתבעת היא המדינה. כשהטיפול עבר בין כמה גורמים, למשל מרופא המשפחה לחדר המיון ומשם למחלקה, בודקים את התנהלותו של כל אחד מהם.

מה צריך להוכיח

תביעת רשלנות רפואית אינה שואלת אם התוצאה הייתה רעה. היא שואלת אם הטיפול היה רשלני, ואם הרשלנות היא שגרמה לתוצאה. אלה שתי שאלות נפרדות, ותביעה שעונה רק על אחת מהן נכשלת.

• סטייה מן הסטנדרט. צריך להראות שהרופא או הצוות לא נהגו כפי שרופא סביר באותו תחום היה נוהג באותן נסיבות. טעות בשיקול דעת אינה רשלנות כשהיא נעשתה במסגרת מה שהרפואה המקובלת מאפשרת.

• נזק. בתיק של מוות הנזק ברור, אבל יש לכמת אותו בראשי הנזק של העיזבון ושל התלויים.

• קשר סיבתי. צריך להראות שאילו ניתן הטיפול הנכון, המוות היה נמנע, או נדחה במידה ממשית.

רשלנות יכולה להיות במעשה, כמו טעות בניתוח או מינון שגוי של תרופה. היא יכולה להיות גם במחדל, כמו בדיקה שלא הוזמנה, תוצאה שלא נקראה או מטופל ששוחרר מוקדם מדי.

בתיקים של מוות חוזרים כמה תרחישים. זיהום שהתפתח לאלח דם ולא אובחן בזמן. כאב בחזה שאובחן בחדר המיון כבעיה תמימה, והמטופל שוחרר הביתה. סרטן שסימניו הופיעו בבדיקות קודמות ולא נבדקו. סיבוך אחרי ניתוח שהצוות לא זיהה בשעות שבהן היה אפשר לטפל בו. בכל אחד מהם השאלה היא מה רופא סביר היה צריך לדעת ולעשות באותו רגע, ולא מה הצוות ידע בפועל.

חוות הדעת הרפואית

בית המשפט אינו קובע בעצמו מה היה הטיפול הנכון. תקנות סדר הדין האזרחי מחייבות מי שמבקש להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה. בלי חוות דעת כזו אי אפשר להוכיח רשלנות רפואית.

המומחה צריך להיות מן התחום שבו נטענת הרשלנות. בתיק של איחור באבחון סרטן, למשל, נדרש לרוב אונקולוג או רדיולוג, ולעיתים שניהם. חוות הדעת עונה על שתי השאלות: מה היה צריך להיעשות, ומה היה קורה אילו נעשה.

הצד שכנגד מגיש חוות דעת משלו, ובמקרים רבים בית המשפט ממנה מומחה מטעמו כדי לבחון את העמדות. חוות דעת שנכתבה בזהירות, שנשענת על הרשומות ועל הספרות הרפואית ומתמודדת עם הטענות הצפויות של ההגנה, מחזיקה טוב יותר בחקירה הנגדית.

לפני שפונים למומחה אוספים את כל החומר הרפואי: התיק מבית החולים, הרשומות מקופת החולים, תוצאות בדיקות והדמיות, ותעודת הפטירה. בני המשפחה יכולים לבקש את התיק הרפואי של הנפטר, ולעיתים נדרש לשם כך צו ירושה או מסמך דומה. בדרך כלל עדיף לבקש את התיק כולו, ולא להסתפק בסיכום האשפוז. סיכום אשפוז אינו מראה מה נרשם בכל משמרת, ומה לא נרשם.

קשר סיבתי: השאלה הקשה בתיקים של מוות

כשהמטופל היה חולה קשה עוד לפני הטיפול, בית החולים יטען שהמוות היה מגיע בכל מקרה. זו הטענה המרכזית של ההגנה בתיקים רבים, והיא נבחנת לפי מאזן ההסתברויות. התובעים צריכים להראות שסביר יותר מאשר לא, כלומר בסיכוי של יותר מחמישים אחוזים, שהטיפול הנכון היה מונע את המוות.

כלל זה פועל לפי "הכול או כלום". אם הוכח שהסיכוי לשרוד היה גבוה מחצי, בית המשפט רואה ברשלנות את הגורם למוות. אם הסיכוי היה נמוך מכך, התביעה בגין המוות עלולה להידחות כולה, גם כשהוכח שהטיפול היה רשלני.

לעיתים אפשר לתבוע גם על קיצור החיים. גם אם המוות היה מגיע, טיפול נכון היה מאפשר למטופל לחיות עוד חודשים או שנים, והרשלנות קיצרה את התקופה הזאת. זו טענה שונה מן הטענה שהמוות היה נמנע כליל, והיא נבחנת לגופה. במצב כזה הפיצוי משקף את התקופה שאבדה ואת מה שהייתה מאפשרת למטופל ולמשפחתו. הוא אינו מפצה על המוות כולו.

אובדן סיכויי החלמה

שאלה קשה במיוחד מתעוררת כשהרשלנות הקטינה את הסיכוי לשרוד, אבל הסיכוי המקורי היה נמוך מחצי. בבתי המשפט נטען לא פעם שיש לפצות על הסיכוי שאבד עצמו, לפי שיעורו. בית המשפט העליון דן בשאלה בהרכב מורחב בדנ"א 4693/05 בית החולים כרמל חיפה נ' מלול, שניתן ב-29.8.2010. דעת הרוב קבעה שפיצוי לפי שיעור הסיכוי, ובלשון המשפטית אחריות יחסית, הוא חריג צר לכלל מאזן ההסתברויות.

מעמדו של אובדן סיכויי החלמה כראש נזק עצמאי שנוי במחלוקת מאז, והתשובה תלויה בנסיבות של כל תיק. לכן חוות הדעת צריכה להתייחס לשיעורי ההישרדות ככל שהספרות הרפואית מאפשרת, ולא להסתפק בקביעה כללית שהאבחון איחר.

רשומות, ראיות ומועדים

רשומה רפואית חסרה, או כזו שלא תיעדה בדיקה שהייתה צריכה להיעשות, אינה פועלת לטובת המוסד הרפואי. כשהחוסר מקשה על התובעים להוכיח מה קרה, בית המשפט עשוי להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעים. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, המכונה "הדבר מעיד על עצמו", מעביר אף הוא את הנטל בתנאים שנקבעו בו, למשל כשלתובעים לא הייתה ידיעה על הנסיבות שגרמו לנזק.

מוסד רפואי עשוי לקיים בירור פנימי או ועדת בדיקה אחרי מוות לא צפוי. כדאי לברר אם התקיים בירור כזה, ולבקש את מסקנותיו. בנוסף, נתיחה שלאחר המוות עשויה לברר את סיבת המוות, וכשהיא לא נעשתה, הוויכוח על הסיבה נשען על הרשומות ועל חוות הדעת בלבד.

תקופת ההתיישנות בתביעת רשלנות רפואית היא שבע שנים. כשהנזק התגלה מאוחר יותר, המניין יכול להתחיל ביום הגילוי, בתנאי שלא חלפו עשר שנים מיום האירוע. הכנת תיק כזה אורכת זמן, ולכן אין לדחות את הבדיקה. איסוף הרשומות מכמה מוסדות נמשך לעיתים חודשים, ומומחה רציני אינו כותב חוות דעת בלי לעבור על כל החומר. משפחה שמתחילה לבדוק את התיק סמוך לתום התקופה עלולה למצוא שאין די זמן להכין אותו כראוי.

משרד עורכי הדין יניב גביש מלווה משפחות שאיבדו קרוב בעקבות טיפול רפואי, מבדיקת התיק הרפואי ועד התביעה. כדאי להתייעץ לפני חתימה על כל מסמך מול המוסד הרפואי או מבטחו.