רשלנות רפואית לפי החוק: מהם ארבעת היסודות וכיצד יודעים אם הטיפול חרג מרמת הזהירות הסבירה

על מה מבוססת תביעת רשלנות רפואית

תביעת רשלנות רפואית נשענת על עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. זו אותה מסגרת משפטית החלה על רשלנות בתחומים אחרים, אך יישומה בעולם הרפואה מחייב הבנה של אופי הטיפול, של הידע המקצועי המקובל ושל הנסיבות הקליניות שבהן פעל הצוות הרפואי.

הרעיון המרכזי פשוט לניסוח אך מורכב להוכחה: המטופל אינו זכאי לפיצוי רק משום שנגרם לו נזק, ואף לא משום שהתוצאה הרפואית הייתה קשה או מאכזבת. הוא זכאי לפיצוי כאשר ניתן להראות שהטיפול חרג ממה שרופא סביר היה עושה באותן נסיבות, ושחריגה זו היא שהובילה לנזק. משום כך, שאלת הרשלנות אינה נמדדת בדיעבד לפי התוצאה בלבד, אלא לפי אופן קבלת ההחלטות והפעולה בזמן אמת.

הבחנה זו חשובה כבר בשלב הראשון של בירור הפנייה. מטופל שחווה תוצאה קשה עשוי להיות משוכנע שנפלה רשלנות, אך הבדיקה המשפטית והרפואית עשויה להוביל למסקנה אחרת. לכן הצעד הראשון הוא בדרך כלל איסוף מסודר של החומר הרפואי ובחינתו לגופו, בטרם מגבשים עמדה.

ארבעת יסודות עוולת הרשלנות

כדי לבסס תביעת רשלנות רפואית נדרש התובע להראות ארבעה יסודות מצטברים. היעדר אחד מהם, גם אם השאר מתקיימים, עלול להוביל לדחיית התביעה.

חובת זהירות

היסוד הראשון הוא קיומה של חובת זהירות של הרופא או של המוסד הרפואי כלפי המטופל. במרבית מצבי הטיפול חובה זו אינה שנויה במחלוקת של ממש: עצם הקשר הטיפולי בין רופא למטופל, בין בית חולים למאושפז, ובין קופת חולים למבוטח, מקים חובה לנהוג בזהירות סבירה כלפי המטופל. החובה חלה לא רק על הרופא המטפל הישיר, אלא עשויה לחול גם על המוסד הרפואי, על צוות הסיעוד ועל גורמים נוספים שנטלו חלק בטיפול.

הפרת החובה

היסוד השני, ולרוב הליבה של המחלוקת, הוא הפרת חובת הזהירות. ההפרה מוגדרת כסטייה מרמת הזהירות הסבירה של רופא סביר באותן נסיבות. המבחן אינו מבחן של שלמות ואינו דורש מהרופא להיות חף מכל טעות אפשרית. המבחן בודק האם הפעולה, או ההימנעות מפעולה, תואמת את מה שרופא סביר בעל אותה מומחיות היה עושה בנסיבות דומות, על פי הידע המקצועי המקובל באותה עת.

הבחינה מתייחסת למכלול שלבי הטיפול: האבחון, הבירור, ההחלטה על דרך הטיפול, אופן ביצועו, המעקב שלאחריו וההתייחסות לסימני אזהרה. סטייה יכולה להתבטא, למשל, באי ביצוע בדיקה מתחייבת, בפרשנות שגויה של ממצא, בעיכוב בלתי סביר או בהתעלמות ממידע רפואי שהיה זמין וברור.

נזק

היסוד השלישי הוא קיומו של נזק. ללא נזק אין תביעה, גם אם הייתה סטייה מרמת הזהירות. הנזק יכול להיות גופני, נפשי או תפקודי, והוא כולל בין היתר פגיעה בבריאות, נכות, הפסדי השתכרות, הוצאות רפואיות והוצאות טיפול וסיעוד. היקף הנזק ואופיו נבחנים בנפרד משאלת עצם ההתרשלות, והם משפיעים במישרין על גובה הפיצוי הנתבע.

קשר סיבתי

היסוד הרביעי הוא קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. אין די בכך שהיה נזק ושהייתה סטייה מרמת הזהירות. יש להראות שהסטייה היא שגרמה לנזק, כולו או חלקו. זהו לעיתים היסוד המורכב ביותר, משום שבמצבים רפואיים רבים קיים מצב רקע, מחלה בסיסית או סיכון מובנה שאף הוא עשוי היה להוביל לתוצאה. הבירור המשפטי והרפואי מבקש להבחין בין הנזק שנגרם עקב ההתרשלות לבין נזק שהיה מתרחש ממילא, ולבודד את חלקה של ההתרשלות בתוצאה הסופית.

ההבחנה בין רשלנות לבין סיבוך או תוצאה רפואית שאינה טובה

אחת הנקודות החשובות ביותר להבנה היא שרפואה אינה מדע מדויק, ושתוצאה קשה אינה שקולה בהכרח להתרשלות. הרפואה עוסקת בגוף האדם, על מורכבותו ושונותו, ובכל פרוצדורה או טיפול טמונים סיכונים מובנים. סיבוך רפואי הוא אירוע לא רצוי שעשוי להתרחש גם כאשר הטיפול ניתן כראוי ובהתאם לסטנדרט המקצועי המקובל.

לכן, סיבוך רפואי או תוצאה רפואית שאינה טובה אינם מעידים בהכרח על התרשלות. השאלה המשפטית אינה האם התרחש סיבוך, אלא האם הצוות הרפואי סטה מרמת הזהירות הסבירה, למשל באופן ניהול הסיכון, בזיהוי הסיבוך במועד ובטיפול בו לאחר שהתגלה. יתכן סיבוך שאירע ללא כל רשלנות, ויתכן שדווקא אופן ההתמודדות עם סיבוך צפוי הוא שחשף התרשלות.

הבחנה זו פועלת לשני הכיוונים. מצד אחד, היא מבהירה מדוע לא כל תוצאה קשה מצדיקה תביעה. מצד שני, היא מלמדת שאין לפסול פנייה רק משום שנאמר למטופל כי מדובר בסיבוך מוכר. עצם הכינוי אינו מכריע. יש לבחון האם ההיערכות לסיבוך, זיהויו וטיפולו עמדו ברמת הזהירות הנדרשת.

הסכמה מדעת וזכויות המטופל לפי חוק זכויות החולה

חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, מעגן את זכויות המטופל במערכת הבריאות. אחת הזכויות המרכזיות שהחוק מבסס היא הזכות להסכמה מדעת. משמעות הזכות היא שהמטופל זכאי לקבל מידע והסבר על הטיפול המוצע ועל הסיכונים הכרוכים בו, לפני שהוא נותן את הסכמתו.

ההסכמה מדעת אינה חתימה טכנית על טופס. היא מבטאת תהליך שבו נמסר למטופל מידע רלוונטי כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת. כאשר לא נמסר מידע מהותי, וכאשר בשל כך נשללה מהמטופל האפשרות לבחור בחירה מיודעת, עשויה לקום עילה הנוגעת לפגם בהסכמה מדעת, לצד או במקום טענת הרשלנות בעצם הטיפול.

חשוב להבין שסוגיית ההסכמה מדעת נבחנת כמסלול נפרד. גם כאשר הטיפול עצמו בוצע כראוי מבחינה מקצועית, פגם משמעותי במסירת המידע ובקבלת ההסכמה עשוי להיות רלוונטי. עם זאת, גם כאן נדרש להראות את מכלול היסודות, ובכללם הקשר בין הפגם לבין הנזק שנגרם.

תפקידה של חוות הדעת הרפואית

לביסוס תביעת רשלנות רפואית נדרשת בדרך כלל חוות דעת רפואית של מומחה בתחום הרלוונטי. זהו רכיב מעשי מרכזי בהליך, ולא פורמליות בלבד. בית המשפט אינו גוף רפואי, והשאלה האם הטיפול חרג מרמת הזהירות הסבירה היא שאלה מקצועית שמחייבת ידע רפואי.

חוות הדעת ניתנת על ידי מומחה בתחום המתאים לעניין הנדון, למשל בתחום הכירורגי, המיילדותי, האורתופדי או כל התמחות רלוונטית אחרת. תפקידה להסביר מהי רמת הזהירות המקצועית המקובלת, האם הטיפול סטה ממנה, ומהו הקשר בין הסטייה הנטענת לבין הנזק. בהעדר חוות דעת תומכת, קשה מאוד לבסס את יסוד ההפרה ואת יסוד הקשר הסיבתי.

בשל כך, שלב מוקדם וחשוב בבירור הפנייה הוא איסוף התיק הרפואי המלא והעברתו לבחינת מומחה. הבחינה הרפואית עשויה לתמוך בקיומה של עילה, אך עשויה גם ללמד שהטיפול היה סביר בנסיבותיו. בשני המקרים, חוות הדעת מספקת בסיס מקצועי להחלטה כיצד להמשיך.

שלבי בירור אפשריים של פנייה בטענת רשלנות רפואית

בירור מסודר של פנייה נבנה בדרך כלל בשלבים. ראשית, איסוף החומר הרפואי הרלוונטי מכלל הגורמים המטפלים. שנית, סקירה ראשונית של השתלשלות הטיפול לצורך זיהוי נקודות הבירור. שלישית, העברת החומר לבחינת מומחה רפואי בתחום המתאים. רביעית, גיבוש עמדה משפטית לגבי קיומם של ארבעת היסודות והיקף הנזק. רק לאחר מכן ניתן לגבש החלטה מושכלת על אופן ההמשך.

חשוב לזכור שלהליכי נזיקין קיימים כללים הנוגעים למועדים ולהתיישנות. משום כך, כאשר עולה חשש לרשלנות רפואית, מומלץ לברר את המצב המשפטי מוקדם ככל הניתן, כדי שלא ייווצר מצב שבו חלוף הזמן פוגע באפשרות לברר את העניין לגופו.

דוגמאות מעשיות

דוגמה ראשונה: עיכוב באבחון

מטופלת פנתה עם תלונות חוזרות, ובמהלך הבירור לא בוצעה בדיקה שהייתה מתחייבת לנוכח התמונה הקלינית. כעבור זמן התברר כי אילו הבדיקה הייתה מבוצעת במועד, ניתן היה לזהות את הבעיה בשלב מוקדם יותר ולטפל בה טרם החמרתה. בבחינת המקרה נשאלו כל ארבע השאלות: האם קיימת חובת זהירות, מה שלא היה שנוי במחלוקת; האם אי ביצוע הבדיקה מהווה סטייה מרמת הזהירות הסבירה; האם נגרם נזק; והאם העיכוב הוא שגרם לנזק, להבדיל ממהלך המחלה שהיה מתרחש בכל מקרה. חוות דעת מומחה נדרשה כדי לבחון מה היה מצבה של המטופלת אילו אובחנה במועד.

דוגמה שנייה: סיבוך שאינו מלמד בהכרח על רשלנות

מטופל עבר פרוצדורה מקובלת, ובעקבותיה התפתח סיבוך ידוע ומוכר של אותה פרוצדורה. במבט ראשון סבר המטופל כי הסיבוך כשלעצמו מעיד על רשלנות. בבחינה מקצועית התברר כי הפרוצדורה בוצעה בהתאם לסטנדרט המקובל, וכי הסיבוך נמנה עם הסיכונים המובנים שעליהם אף נמסר לו הסבר מראש. במקרה כזה, עצם התרחשות הסיבוך אינה מבססת עילה. עם זאת, נבחנה בנפרד שאלה נוספת: האם הסיבוך זוהה וטופל במועד ובאופן סביר. ההבחנה בין הסיבוך עצמו לבין אופן ההתמודדות עמו היא שעמדה במרכז הבירור.

סיכום וקריאה לפעולה

הבנת הזכויות בתחום זה היא הצעד הראשון למיצוי נכון שלהן. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ולכן חשוב להיערך בהתאם, לשמור על תיעוד מסודר ולפעול במועד.

אם אתם מתמודדים עם סוגיה בתחום זה, או שברצונכם לבחון את זכויותיכם, אתם מוזמנים לפנות למשרד עורכי דין יניב גביש לבירור נסיבותיכם הפרטניות. המשרד עוסק בדיני נזיקין ובמיצוי זכויות מול המוסד לביטוח לאומי, ומלווה נפגעים בהליכים אלה.

משרד עורכי דין יניב גביש, רחוב ברקוביץ 4, תל אביב. טלפון: 076-5385862. אתר: gavishlaw.co.il.