מי הנתבע בתביעת רשלנות רפואית: הרופא או בית החולים

שני מקורות אחריות נפרדים

בבסיס הדיון עומדת הבחנה בין שני מקורות אחריות, שאינם מוציאים זה את זה ולעיתים מתקיימים במקביל.

אחריות אישית. המטפל עצמו חב חובת זהירות כלפי המטופל, וכאשר הוא מפר אותה הוא עשוי לחוב באופן אישי. אחריות זו נבחנת לפי מעשיו ומחדליו שלו, ולפי אמות המידה של רופא סביר בעל אותה מומחיות.

אחריות שילוחית. מעביד עשוי לחוב בגין עוולה שביצע עובדו במסגרת עבודתו. פקודת הנזיקין מכירה באחריות מסוג זה, והיא הבסיס לתביעת המוסד הרפואי בגין מעשי הצוות המועסק על ידו.

לצד שני אלה קיים מקור שלישי, הנפרד משניהם: אחריות ישירה של המוסד בגין כשלים ארגוניים משלו. נהלים לקויים, מחסור בכוח אדם, ציוד פגום, היעדר בקרה או כשל בהעברת מידע בין גורמים אינם מיוחסים למטפל יחיד אלא למוסד עצמו.

ההבדלים בין סוגי המוסדות

זהות הנתבע הנכון תלויה במסגרת שבה ניתן הטיפול, ולכל מסגרת מאפיינים משלה.

בית חולים ממשלתי. כאשר הטיפול ניתן בבית חולים המופעל על ידי המדינה, הגורם הנתבע הוא ככלל המדינה. לתביעות נגד המדינה נלווים כללים דיוניים מסוימים, ולכן חשוב לזהות מוקדם שזהו המסלול.

בית חולים בבעלות קופת חולים או בבעלות ציבורית אחרת. כאן הנתבע הוא התאגיד המפעיל את בית החולים, ולעיתים גם הקופה, בהתאם למבנה הבעלות ולזהות המעסיק בפועל.

מרפאות קופת חולים. טיפול הניתן במסגרת הקהילה מקים ככלל אחריות של הקופה, הן כמעסיקה של הצוות והן בגין התנהלותה שלה, לרבות זמינות שירותים והפניות.

רפואה פרטית. במסגרת פרטית מתווסף לעיתים ממד חוזי לצד ממד הנזיקין. הרופא עשוי לפעול כעצמאי, וייתכן שגם המוסד שבו בוצע הטיפול יחוב, למשל בשל תנאי המקום או הצוות הנלווה.

יש לזכור כי רופא עשוי לפעול במסגרות אחדות. אותו מנתח עשוי לעבוד כשכיר בבית חולים ציבורי וכעצמאי במסגרת פרטית, וזהות הגורם האחראי תיגזר מן המסגרת שבה בוצע הטיפול הקונקרטי.

מצבי ביניים המקשים על זיהוי הנתבע

לצד המסגרות המובהקות קיימים מצבי ביניים, שבהם קו הגבול בין הגורמים מיטשטש. דווקא במצבים אלה מתרבות הטעויות בזיהוי הנתבע, ולכן ראוי לעמוד עליהם בנפרד.

שירותים במיקור חוץ. חלק מן השירותים הרפואיים אינם ניתנים בידי המוסד עצמו אלא בידי גורם חיצוני: בדיקות הדמיה המפוענחות במכון נפרד, בדיקות מעבדה הנשלחות לספק שירות, או רופא יועץ המוזמן לחוות דעה נקודתית. כאשר הכשל אירע אצל הגורם החיצוני, ייתכן שהוא הנתבע הנכון, אך לעיתים קמה במקביל אחריות של המוסד המפנה, בין היתר בשל חובתו לעקוב אחר תוצאות הבדיקה ולוודא שהמידע הגיע ליעדו.

מתמחים ותורנים. חלק ניכר מן הטיפול בבתי החולים ניתן בידי רופאים בהכשרה, הפועלים תחת פיקוח והדרכה. כשל של מתמחה מעורר שתי שאלות נפרדות: האם המתמחה עצמו סטה מרמת הזהירות המצופה ממנו בהתחשב בהכשרתו, והאם המוסד קיים השגחה נאותה ולא הטיל עליו מטלה החורגת מיכולתו. השאלה השנייה מכוונת אל המוסד עצמו, והיא פעמים רבות הליבה האמיתית של התיק.

רצף טיפולי בין הקהילה לבית החולים. כאשר הנזק נובע מכשל בהעברת מידע בין מסגרות, למשל הפניה שלא הועברה, ממצא בדיקה שלא הגיע לרופא המטפל בקהילה, או שחרור מאשפוז ללא הנחיות מעקב ברורות, האחריות עשויה להתחלק בין הגורמים. הכרעה בשאלה מי מהם כשל מחייבת עיון ברשומות של שני הצדדים והשוואה ביניהן, ולעיתים רק הצלבת הרשומות חושפת היכן נקטע רצף הטיפול.

מדוע זיהוי מדויק חשוב

זיהוי הנתבע אינו עניין פרוצדורלי בלבד, ויש לו השלכות מעשיות ניכרות.

ראשית, תביעה נגד גורם שאינו האחראי עלולה להידחות, ובינתיים ימשיך מרוץ ההתיישנות ביחס לנתבע הנכון. צירוף מאוחר של בעל דין אינו תמיד אפשרי, ולעיתים נתקל בטענת התיישנות.

שנית, זהות הנתבע משפיעה על היקף הגילוי. מוסד רפואי מחזיק ברשומות, בנהלים ובתיעוד ארגוני שאינם מצויים בידי המטפל היחיד, ולעיתים הם עיקר הראיה.

שלישית, כאשר מדובר בכשל ארגוני ולא בטעות של מטפל יחיד, תביעה המכוונת רק כלפי הרופא מחמיצה את שורש הבעיה ואת הגורם שביכולתו לתת מענה.

ריבוי נתבעים וחלוקת האחריות ביניהם

במקרים רבים אין הכרח לבחור נתבע יחיד. פקודת הנזיקין מכירה באפשרות שכמה מעוולים יחובו בגין אותו נזק, וכאשר קיים ספק ממשי לגבי זהות הגורם שכשל, צירוף הגורמים הרלוונטיים להליך אחד מבטיח שהמחלוקת ביניהם תתברר בתוך ההליך, ולא תוטל על התובע הכרעה מראש בשאלה שאין בידיו הכלים להכריע בה.

חלוקה פנימית. משנקבעת אחריותם של כמה גורמים, חלוקת הנטל ביניהם היא בעיקרה עניין שבינם לבין עצמם. נתבע הסבור שחברו נושא בעיקר האשם רשאי לפעול כלפיו במסגרת ההליך, והתובע אינו נדרש למפות מראש את חלקו המדויק של כל גורם. עם זאת, טענות הדדיות בין נתבעים עשויות דווקא לשרת את הבירור, שכן כל נתבע מציג את כשלי חברו, והתמונה המלאה נפרשת לפני בית המשפט.

שיקול מעשי. צירוף גורף של כל גורם אפשרי אינו נטול מחיר. הוא מכביד על ניהול ההליך, מרבה התדיינות מקדמית ועלול לגרור חיוב בהוצאות לטובת נתבע שצורף ללא בסיס ממשי. הבחירה הנכונה היא אפוא איזון: צירוף הגורמים שקיימת נגדם תשתית לכאורית, תוך ויתור מושכל על גורמים שזיקתם לנזק רחוקה.

מה חשוב לתעד ולברר

הבירור מתחיל בתיק הרפואי המלא. מן הרשומה ניתן ללמוד מי היו הגורמים המטפלים, באיזו מסגרת ניתן הטיפול ומה היה רצף האירועים.

יש לאסוף את שמות המטפלים ואת תפקידיהם, את זהות המוסד שבו בוצעה כל פעולה, ואת ההפניות שהועברו בין גורמים. כאשר הטיפול השתרע על פני כמה מסגרות, חשוב לשרטט ציר זמן מסודר.

בטיפול פרטי יש לשמור את ההסכם, את הקבלות ואת טופסי ההסכמה מדעת. מסמכים אלה מלמדים על זהות הגורם המתקשר ועל היקף ההתחייבות.

כמו כן כדאי לשמור כל תכתובת עם המוסד, לרבות פניות לשירות לקוחות, תלונות שהוגשו ותשובות שהתקבלו. תשובת מוסד המתייחסת לאירוע עשויה ללמד על זהות האחראי ועל גרסת המוסד בזמן אמת.

חוות הדעת הרפואית וזהות הנתבע

תביעת רשלנות רפואית נסמכת ככלל על חוות דעת רפואית התומכת בטענת ההתרשלות ובקשר הסיבתי שבינה לבין הנזק. זהות הנתבעים משליכה ישירות על תחומי המומחיות הנדרשים: טענה על כשל בפענוח בדיקת הדמיה מחייבת מומחה מתחום זה, טענה על ניהול לקוי של מהלך ניתוחי מחייבת מומחה מן התחום הכירורגי הרלוונטי, וטענה על כשל ארגוני עשויה לחייב התייחסות לפרקטיקה המוסדית המקובלת.

מכאן נגזר סדר פעולות נכון. מיפוי הגורמים והמסגרות צריך להקדים את הזמנת חוות הדעת, שכן הזמנה מוקדמת מדי עלולה להניב חוות דעת שאינה מכוונת לשאלה הנכונה או שאינה עוסקת בגורם הנכון, על ההוצאה הכרוכה בכך. כאשר הטיפול השתרע על פני כמה מסגרות ותחומי מומחיות, ייתכן שיידרשו כמה חוות דעת משלימות, והדבר ראוי שיישקל כבר בתכנון התיק.

הזכות לרשומה הרפואית. חוק זכויות החולה מעגן את זכותו של המטופל לקבל העתק מן הרשומה הרפואית המתייחסת אליו, וזהו הכלי המרכזי לבירור זהות הגורמים המטפלים. סירוב, השהיה או מסירה חלקית ראוי שיתועדו בכתב. רשומה חסרה או לקויה אינה פועלת בהכרח לחובת המטופל, אולם ההתמודדות עמה מחייבת היערכות ראייתית מוקדמת, ולעיתים היא עצמה מלמדת על אופן התנהלות המוסד.

טעויות שכדאי להימנע מהן

הטעות הראשונה היא הנחה אוטומטית שהרופא הוא הנתבע. במרבית המקרים שבהם הטיפול ניתן במסגרת ציבורית, המוסד או המדינה הם הגורם הרלוונטי, והתמקדות במטפל בלבד מחמיצה זאת.

הטעות השנייה היא הסתפקות בסיכום מחלה. הסיכום אינו מגלה בהכרח מי ביצע כל פעולה ובאיזו מסגרת. הרישומים השוטפים הם שמאפשרים למפות את הגורמים.

הטעות השלישית היא המתנה. ככל שחולף הזמן, כך קשה יותר לשחזר את זהות המטפלים ואת מבנה האחריות, ובמקביל מתקדם מרוץ ההתיישנות.

הטעות הרביעית היא התעלמות מן הממד הארגוני. כאשר הכשל נובע מנוהל לקוי או ממחסור, הטיעון צריך להיות מכוון למוסד ולא רק לאדם שעמד בקצה השרשרת.

מתי כדאי לפנות לייעוץ משפטי

מאחר שזיהוי הנתבע נגזר ממבנה ארגוני שאינו גלוי למטופל, כדאי לבצע את הבירור בליווי מקצועי ובשלב מוקדם. הדבר נכון במיוחד כאשר הטיפול השתרע על פני כמה מסגרות או כאשר מעורבים גורמים ציבוריים ופרטיים כאחד.

הבחינה כוללת בדרך כלל איסוף התיק הרפואי המלא, מיפוי הגורמים המטפלים והמסגרות, ובדיקת מועדי ההתיישנות ביחס לכל נתבע פוטנציאלי. האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי פרטני, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.

סיכום

השאלה מי הנתבע בתביעת רשלנות רפואית אינה שאלה טכנית אלא שאלה מהותית, שהתשובה לה נגזרת מן המסגרת שבה ניתן הטיפול וממבנה האחריות בה. לצד אחריותו האישית של המטפל קיימת אחריות שילוחית של המעסיק, וכן אחריות ישירה של המוסד בגין כשלים ארגוניים משלו.

זיהוי מדויק ומוקדם משפיע על היקף הגילוי, על אופן ניהול התיק ועל שמירת הזכויות מפני התיישנות. הדרך המעשית מתחילה באיסוף התיק הרפואי המלא ובשרטוט ציר זמן של הגורמים והמסגרות, ולא בהנחה מוקדמת לגבי זהות האחראי.