"השנים האבודות": פיצוי לעיזבון על ההשתכרות שהמנוח לא הספיק להרוויח

אדם שנהרג בגיל צעיר לא איבד רק את חייו. הוא איבד גם את כל השנים שבהן היה צפוי לעבוד, להרוויח ולחסוך. במשך שנים רבות הדין הישראלי לא פיצה על ההפסד הזה, ומשפחות רבות נותרו עם פיצוי זעום דווקא כשהנפגע היה צעיר. ב-2004 השתנה הדין, ומאז עיזבונו של מי שנהרג זכאי לפיצוי על "השנים האבודות". המאמר מסביר מהו ראש הנזק הזה, איך מחשבים אותו ומה מנוכה ממנו.

מהן השנים האבודות

השנים האבודות הן השנים שבין יום המוות לבין היום שבו המנוח היה מפסיק לעבוד אילולא נהרג. אדם שנהרג בגיל שלושים איבד כשלושים וחמש שנות עבודה. הפיצוי בראש הנזק הזה משקף את ההכנסה שהיה מרוויח באותן שנים, בניכוי מה שהיה מוציא על עצמו.

התביעה על השנים האבודות היא חלק מתביעת העיזבון. סעיף 19 לפקודת הנזיקין קובע שעילות התביעה של מי שנפטר ממשיכות לעמוד לטובת עזבונו, והפיצוי נכנס לעיזבון ומתחלק בין היורשים. זו תביעה שונה מתביעת התלויים לפי סעיף 78, שבה בני המשפחה תובעים את התמיכה שאבדה להם עצמם.

הפיצוי משולם בסכום אחד, אף שהוא מחליף הכנסה שהייתה מתקבלת לאורך עשרות שנים. לכן ההכנסה העתידית מהוונת, כלומר מתורגמת לסכום שהיה צריך להפקיד היום כדי לקבל אותה לאורך השנים. ככל שהשנים האבודות רחוקות יותר בזמן, משקלן בסכום המהוון קטן יותר.

מהלכת גבריאל להלכת אטינגר

ב-1982, בע"א 295/81 עזבון שרון גבריאל נ' גבריאל, קבע בית המשפט העליון ברוב דעות שאין לפסוק פיצוי על השנים האבודות. דעת הרוב סברה ששינוי כזה צריך לבוא מן המחוקק. התוצאה הייתה קשה: כשנהרג אדם צעיר שלא היו לו תלויים, העיזבון לא קיבל דבר על אובדן ההשתכרות. בפועל, מוות עלה למזיק פחות מפגיעה קשה.

המחוקק לא פעל, וב-15.3.2004 הפך בית המשפט העליון את ההלכה בע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי. מיכאל אטינגר היה בן שתים עשרה כשנפל לבור לא מגודר באתר ארכיאולוגי סמוך לגן משחקים בעיר העתיקה בירושלים. בית המשפט קבע שמי שתוחלת חייו קוצרה בשל עוולה זכאי לפיצוי על אובדן כושר ההשתכרות בשנים שאבדו, ושכאשר הוא נפטר, הזכות עוברת לעזבונו.

הלכת אטינגר חלה בתביעות לפי פקודת הנזיקין, כמו רשלנות רפואית או תאונת עבודה. היא חלה גם בתביעות על מוות בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, שמחיל את סעיף 19 לפקודה.

מה מנוכה: הוצאות המחיה של המנוח

הפיצוי אינו שווה לכל ההכנסה שהמנוח היה מרוויח. אילו נותר בחיים, היה מוציא חלק ממנה על מחייתו: אוכל, דיור, ביגוד ופנאי. ההוצאות האלה אינן נזק של העיזבון, ולכן הן מנוכות. מה שנשאר הוא החלק שהמנוח היה חוסך, או מוציא על אחרים.

דרך החישוב תלויה במצבו המשפחתי של המנוח:

• כשהיו למנוח בני משפחה, מקובלת שיטת הידות. ההכנסה נטו מחולקת ליחידות שוות, יחידה לכל בן משפחה ויחידה נוספת להוצאות המשותפות של משק הבית. היחידה של המנוח עצמו מנוכה כהוצאות המחיה שלו.

• כשלא היו למנוח תלויים, חל הכלל שנקבע בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח. לפי הלכת פינץ, החלק שנותר אחרי הוצאות המחיה הוא שלושים אחוזים מן השכר. ההנחה היא שמי שאינו מפרנס משפחה מוציא את רוב הכנסתו על עצמו.

בית המשפט אינו בונה למנוח רווק משפחה משוערת שהייתה עשויה לקום בעתיד. חברות הביטוח טענו לא פעם שמנוח מסוים לא חסך בפועל, ולכן אין לפסוק לעיזבונו דבר. לפי הדיווחים על פסיקת בית המשפט העליון, אין לסטות מן הכלל בטענה כזו, ואין להחליף אותו בנתונים סטטיסטיים. הכלל של שלושים האחוזים נועד לחסוך את הספקולציה הזאת, ולתת תוצאה אחידה וצפויה.

הבסיס לחישוב: השכר ותקופת העבודה

כשלמנוח הייתה הכנסה קבועה, היא נקודת המוצא, בתוספת הערכה של התפתחות השכר שלו לאורך השנים. תלושי שכר, דוחות מס ואישורים על קידום מתוכנן הם הראיות העיקריות. אצל עצמאי נבחנים דוחות רווח והפסד ושומות מס של כמה שנים, משום שהכנסה של עצמאי משתנה משנה לשנה. כשהמנוח היה סטודנט, או בתחילת דרכו המקצועית, אפשר להביא ראיות על המקצוע שאליו פנה ועל השכר המקובל בו. בית המשפט אינו מחויב לקבל אותן, אבל הן עשויות להצדיק בסיס גבוה מן השכר הממוצע. בתאונת דרכים חלה התקרה של סעיף 4(א)(1) לחוק הפלת"ד, ולפיה הכנסה שעולה על שלוש פעמים השכר הממוצע במשק אינה נלקחת בחשבון.

כשהמנוח היה צעיר שטרם התחיל לעבוד, הבסיס הוא השכר הממוצע במשק. בע"א 10064/02 מגדל נ' אבו חנא דחה בית המשפט העליון את הטענה שיש לחשב את הפיצוי לפי השכר הממוצע של קבוצת אוכלוסייה מסוימת, וקבע שהבסיס הוא השכר הממוצע במשק כולו. לפי הלכת פינץ, אצל צעיר בלי תלויים התקופה נמנית ככלל מגיל עשרים ואחת ועד גיל הפרישה. על שנות השירות הצבאי לא נפסק פיצוי בגין הפסד השתכרות.

שאלה נוספת היא אם לפצות גם על הפנסיה שהמנוח היה מקבל אחרי גיל הפרישה. בתי משפט שונים פסקו רכיב כזה במקרים מסוימים, והפסיקה בעניין אינה אחידה.

השנים האבודות ותביעת התלויים

כשלמנוח היו בן זוג וילדים, הם תובעים לרוב גם כתלויים על אובדן התמיכה. התמיכה הזאת באה מאותה הכנסה עצמה שבגינה תובע העיזבון. בעניין אטינגר קבע בית המשפט העליון שכאשר נפסק לתלויים פיצוי על אובדן התמיכה בשנים האבודות, הוא מנוכה מן הפיצוי לעיזבון על אותן שנים. כך המזיק אינו משלם פעמיים על אותו כסף.

התוצאה המעשית היא שבמשפחה עם ילדים שני הפיצויים מחושבים יחד. החישוב משתנה לאורך השנים: בתקופה שבה הילדים תלויים, רוב ההכנסה מיוחסת לתמיכה בהם. אחרי שהם מגיעים לעצמאות, התמונה משתנה, וגם שיעור ההוצאות של המנוח עצמו.

למי מגיע הכסף

הפיצוי על השנים האבודות שייך לעיזבון. הוא מתחלק לפי צוואת המנוח, ואם לא הותיר צוואה, לפי חוק הירושה. כשלמנוח היו בן זוג וילדים, הם יורשיו. כשלא היו לו, יורשיו הם לרוב הוריו, ואחריהם אחיו. לכן כשנהרג אדם צעיר ורווק, הפיצוי לעיזבון מגיע בדרך כלל להוריו.

כדי לתבוע בשם העיזבון צריך צו ירושה או צו קיום צוואה, ולעיתים גם מינוי מנהל עיזבון. כשאחד היורשים קטין, חלקו מנוהל בידי אפוטרופוס, ובית המשפט עשוי לפקח על השימוש בכסף. כדאי להסדיר את הצווים מוקדם, כדי שהתביעה לא תתעכב בגללם.

ניכויים ומה שאינו מנוכה

גמלאות שהמוסד לביטוח לאומי משלם בשל המוות, כגון קצבת שאירים או גמלת תלויים בתאונת עבודה, מנוכות ככלל מן הפיצוי כנגד ראש הנזק שהן נועדו לכסות. לכן הן מנוכות בעיקר מאובדן התמיכה של התלויים.

מנגד, כסף מביטוח חיים פרטי אינו מנוכה. סעיף 81 לפקודת הנזיקין קובע שסכום שמשולם במות המנוח לפי חוזה ביטוח אינו נלקח בחשבון בחישוב פיצויי התלויים.

חברות ביטוח מציעות לעיתים הסדר שאינו כולל חישוב נפרד של השנים האבודות, או שמחשב אותן על בסיס שכר נמוך. לפני חתימה על הסדר כדאי לבדוק איך חושב הרכיב הזה, ואם נוכו ממנו סכומים שאין לנכות.

משרד עורכי הדין יניב גביש מלווה משפחות ועיזבונות בתביעות על מוות, בתאונות דרכים, בתאונות עבודה וברשלנות רפואית. כדאי להתייעץ לפני חתימה על כל מסמך מול חברת הביטוח.