מוות בטביעה בים: מי אחראי ומה מגיע למשפחה

הטלפון מצלצל בשעת ערב. בן משפחה ירד לים אחרי העבודה, נכנס למים בחוף שהיה ריק כמעט, ולא יצא. אחר כך, בבית החולים ובשבעה, עולים המשפטים שכולם שמעו: החוף לא היה מוכרז. הוא נכנס אחרי שהמצילים הלכו. הים מסוכן, וכולם יודעים את זה.

המשפטים האלה נשמעים כמו סוף הדיון, אבל הם רק תחילתו. חוק הסדרת מקומות רחצה והצו שהותקן לפיו מטילים חובות על הרשות המקומית, על המצילים ועל משרד הפנים. בחלק מהמקרים החובות האלה חלות גם בחוף שאינו מוכרז. המאמר מסביר מה נבדק אחרי טביעה בים, מה המשפחה יכולה לתבוע, ומה כדאי לעשות בימים הראשונים. על טביעה בבריכה, שבה חלים כללים אחרים, יש מאמר נפרד.

חוף מוכרז וחוף שאינו מוכרז

חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964, מאפשר לשר הפנים לקבוע בצו שמקום מסוים, בגבולות שמסומנים בצו, יהיה "מקום רחצה מוכרז". רשות מקומית שבתחומה נמצא מקום כזה חייבת לקיים בו את הוראות השר. ההוראות מפורטות בצו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשע"ו-2016:

• הרשות המקומית קובעת את שעות הרחצה, בין הזריחה לשקיעה, ולא פחות משמונה שעות ביום. היא מפרסמת אותן בשלט בכניסה ובאתר האינטרנט שלה.

• בכל תחנת הצלה בים התיכון ובים סוף יימצאו בשעות הרחצה שלושה מצילים לפחות. בכנרת שניים, ובים המלח אחד.

• ליד תחנת ההצלה חייבת לפעול תחנת עזרה ראשונה, וציוד ההצלה צריך להיות מוכן בכל עת.

חוף שאינו מוכרז הוא חוף שאין בו את כל אלה. לפי נתונים שהוצגו בוועדה לזכויות הילד בכנסת במאי 2023, רק כ-21 קילומטרים מתוך כ-306 קילומטרים של חופים בישראל מוכרזים לרחצה. בכל השאר אין מצילים. בדיון נאמר שהאחריות למתרחש בחופים שאינם מוכרזים מוטלת על הרשויות המקומיות.

האם חוף שאינו מוכרז פוטר מאחריות

לא בהכרח. בחוף שאינו מוכרז אין חובה להעמיד מצילים, אבל חובת הזהירות הכללית של פקודת הנזיקין לא נעלמת. היא חלה על כל מי שאדם סביר היה צופה שמעשיו או מחדליו עלולים לפגוע בו. השאלות שנבדקות:

• האם הרשות ידעה, או הייתה צריכה לדעת, שאנשים רוחצים שם באופן קבוע.

• האם הוצבו במקום שלטים שאוסרים רחצה או מזהירים שאין שירותי הצלה, בנוסח ובמקום שנקבעו.

• האם הרשות או מפעיל פרטי יצרו במקום מצג של חוף רחצה: חניה, מקלחות, כיסאות, מזנון או דמי כניסה, בלי מצילים.

• האם משרד הפנים, שמפקח על החופים, ידע על הרחצה במקום ולא דרש לפעול.

החוק מחייב את הרשות המקומית להציב שלטים במקום שבו נאסרה הרחצה, ומחוץ לתחום רשות מקומית, את המדינה. בתי משפט הטילו לא פעם אחריות על רשות מקומית, על המדינה או על מפעיל חוף גם כשהחוף לא היה מוכרז, בעיקר כשהמקום נראה ופעל כחוף רחצה לכל דבר. מנגד, כשהמנוח נכנס למים מול שלט ברור וחצה סימון, האחריות שלו נשקלת בכובד.

המציל, הדגלים והשלטים

בחוף מוכרז, הצו מפרט את חובות המציל. הוא אחראי לכך שהרחצה תהיה רק בתחום המקום המוכרז, למנוע רחצה במקום אסור ובזמנים אסורים, ולהגיש עזרה ראשונה. אסור לו לעסוק בזמן תפקידו בדבר אחר. הוא רשאי לצוות על מתרחץ שנמצא בסכנה לצאת מהמים.

הדגלים מעל תחנת ההצלה הם חלק מהחובה:

• דגל לבן: הרחצה מותרת.

• דגל אדום: הרחצה מותרת בהגבלה.

• דגל שחור: הרחצה אסורה, והמציל חייב להורות למתרחצים לצאת מהמים.

מחוץ לשעות הרחצה לא יונף דגל כלל. לכן חוף בלי דגל אינו חוף "בטוח". הוא חוף שאין בו הצלה באותה שעה.

זרם מערבולת, הזרם שמושך את המתרחץ מן החוף אל הים הפתוח, הוא אחד הגורמים השכיחים לטביעה בים התיכון. הצו כולל שלט ייעודי, "סכנת זרמים (מערבולות)", ושלט "מים עמוקים סמוך לחוף". מציל שזיהה מצב מסוכן בחלק של החוף רשאי לאסור בו רחצה בדגל שחור ובשלט, אחרי דיווח למנהל החופים. אחרי טביעה נבדק אם המציל ראה את הזרם, אם סימן אותו ואם הוציא את המתרחצים מן האזור.

בשעות שבהן החוף המוכרז סגור, הוא דומה לחוף שאינו מוכרז: אין מצילים ואין דגלים. השאלה עוברת לשילוט ולאכיפה. האם היה שלט ברור שאין שירותי הצלה, והאם הרשות פעלה כשידעה שאנשים נכנסים למים אחרי השקיעה.

אשם תורם: של המנוח ושל ההורים

אשם תורם אינו מבטל את התביעה. לפי פקודת הנזיקין, כשהנפגע אחראי בחלקו לנזק, הפיצוי מופחת בשיעור שבית המשפט רואה כצודק. כשהנפגע נפטר, אשמו מפחית גם את הפיצוי לתלויים, באותו יחס.

הצו קובע שמתרחץ חייב לנקוט זהירות שמתחייבת מכך שהים מסוכן מטבעו, ולמלא אחר הוראות המציל, השלטים והדגלים. כניסה למים בדגל שחור, שחייה הרחק מעבר לתחום, או כניסה אחרי שתיית אלכוהול, ייזקפו לחובתו. אבל גם אשם תורם משמעותי משאיר את שאלת אחריותם של האחרים.

כשמדובר בילד, הצו מחייב מבוגר שאחראי לילד מתחת לגיל 13 בחוף להשגיח עליו בקשר עין או בקרבה פיזית רציפים. החוק עצמו קובע עונש למי שמתיר לקטין שטרם מלאו לו 15, ושנמצא בחסותו, להתרחץ במקום שהרחצה בו אסורה. בתביעה של הילד עצמו, אם ניצל ונפגע, אשם ההורים אינו מיוחס לו. בתביעה שההורים מגישים בשל מות ילדם, אשמם שלהם עשוי להפחית את הפיצוי.

מה מגיע למשפחה: תלויים ועיזבון

כשאדם נפטר בשל עוולה, פקודת הנזיקין מאפשרת שתי תביעות שונות.

• תביעת תלויים: בן הזוג, ההורים והילדים זכאים לפיצוי על הפסד הממון שסבלו, בעיקר התמיכה הכלכלית שהמנוח היה נותן להם, ועל הוצאות הקבורה.

• תביעת עיזבון: עילות התביעה שעמדו למנוח עוברות לעיזבונו, ויורשיו תובעים בשמו את הנזק שנגרם לו עצמו.

חישוב שתי התביעות, והיחס ביניהן, מורכב ותלוי בגיל המנוח, בהכנסתו ובמבנה המשפחה. מן הפיצוי מנכים לעיתים גמלאות שהמשפחה מקבלת מהביטוח הלאומי, כמוסבר במאמר על ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי.

כמעט-טביעה עם נזק מוחי

לא כל אירוע טביעה מסתיים במוות. מי שהוצא מן המים אחרי דקות ארוכות בלי חמצן עלול להישאר עם פגיעה מוחית קשה, ולעיתים קבועה. במקרה כזה התביעה היא של הנפגע עצמו, וכשהוא קטין או אינו יכול לנהל את ענייניו, היא מוגשת בשמו. ראשי הנזק כוללים טיפול, סיעוד, שיקום, הפסד השתכרות לכל החיים, כאב וסבל. שאלת האחריות נבדקת בדיוק כמו בתביעה על מוות. על הצד הרפואי והמשפטי של פגיעות ראש אפשר לקרוא במאמר על זעזוע מוח ופגיעות ראש.

התיישנות ואיסוף ראיות

תביעת נזיקין מתיישנת בתוך שבע שנים. בתביעת תלויים המרוץ מתחיל ביום המוות. כשהנפגע קטין, הזמן שעד גיל 18 אינו נמנה. מול חברות ביטוח, ובפוליסות שהמנוח החזיק בעצמו, חלים מועדים קצרים יותר. הפירוט במאמר על התיישנות בתביעות נזקי גוף.

בחוף, ראיות נעלמות מהר. החול נמחק, המצילים מתחלפים, וצילומי מצלמות נמחקים אחרי ימים ספורים. מה שכדאי לעשות בהקדם:

• לבקש את יומן האירועים של מקום הרחצה. הצו מחייב לנהל יומן כזה בכל חוף מוכרז, ובו רישום של האירוע, השעה ופעולות ההצלה.

• לברר אם יש מצלמות בחוף, בטיילת, במזנון או בחניה, ולבקש בכתב לשמור את הצילומים.

• לצלם את השלטים במקום, את מיקומם ואת מה שכתוב בהם, ואת הדגל שהונף באותו יום.

• לרשום את שמות העדים ואת פרטיהם, כולל מי שניסה להציל.

• לשמור את דוח המשטרה, את דוח מד"א ואת תחזית מצב הים לאותו יום.

• לברר את שעות הרחצה שפורסמו לאותו חוף באותה עונה.

המשרד מלווה משפחות שאיבדו קרוב בטביעה ונפגעים שנותרו עם נזק קשה, בתביעות נגד רשויות ומבטחיהן. אם פנו אליכם מחברת ביטוח, כדאי להתייעץ לפני שחותמים על כל מסמך.