זיהום שנרכש בבית החולים: מתי בית החולים אחראי

אדם נכנס לבית החולים לניתוח בברך, ללידה או לאשפוז קצר, ויוצא אחרי שבועות עם זיהום עמוק, חיידק עמיד לאנטיביוטיקה או אחרי אלח דם שכמעט עלה לו בחייו. לא פעם הוא שומע שזה "חלק מהסיכון". לפעמים זה נכון, אבל לא תמיד. דוח מבקר המדינה משנת 2013 קבע שחלק גדול מהזיהומים הנרכשים בבתי החולים ניתן למניעה, ומצא ליקויים בהקפדה על הנהלים. המאמר מסביר מתי זיהום כזה מקים אחריות, ואיך בונים תיק כשהמטופל אינו יכול לדעת מה קרה בתוך המחלקה.

לא כל זיהום הוא רשלנות

אפילו בבית החולים המקפיד ביותר יהיו זיהומים. מטופלים מבוגרים, חולי סוכרת, מי שמערכת החיסון שלהם מוחלשת ומי שעובר ניתוח ארוך נמצאים בסיכון גבוה יותר. לכן עצם הזיהום אינו מוכיח התרשלות. השאלה היא אם הוא נגרם מפני שלא נשמרו אמצעי המניעה המקובלים, או אם לא אובחן ולא טופל בזמן.

אלה שתי שאלות נפרדות, ולעיתים קרובות השנייה חזקה יותר. גם כשאי אפשר להראות איך נדבק המטופל, אפשר לעיתים להראות שחום, אודם בפצע ותוצאות מעבדה חריגות לא זכו לתגובה במשך ימים.

הזיהומים השכיחים בבית החולים הם זיהום בפצע הניתוח, זיהום בדם שמקורו בצנתר או בעירוי, דלקת ריאות אצל מונשמים וזיהום בדרכי השתן אצל מי שמחובר לקטטר. לכל אחד מהם יש אמצעי מניעה מוכרים, ולכן לכל אחד מהם יש שאלות משלו.

מה בית החולים חייב לעשות כדי למנוע זיהום

משרד הבריאות, באמצעות המרכז הארצי למניעת זיהומים במוסדות רפואיים, קובע הנחיות מחייבות לבתי החולים. בתיק נבדק אם ההנחיות האלה יושמו בפועל:

• היגיינת ידיים של הצוות לפני מגע במטופל ואחריו.

• עיקור תקין של מכשירים וסטריליות בחדר הניתוח.

• סריקה של מטופלים בסיכון לנשאות של חיידקים עמידים, ובידוד שלהם.

• טיפול נכון בצנתרים, בעירויים ובנקזים, והוצאתם כשאינם נחוצים.

• אנטיביוטיקה מונעת לפני ניתוחים מסוימים, במועד הנכון.

• ניטור של זיהומים במחלקה וזיהוי מוקדם של התפרצות.

כשבאותה מחלקה ובאותו זמן נדבקו כמה מטופלים באותו חיידק, יש לכך משקל. התפרצות מעידה לעיתים על כשל בשרשרת המניעה, ולא על מזל רע של מטופל אחד.

כמטופלים, מותר לכם לבקש מאיש צוות לחטא ידיים לפני שהוא נוגע בכם או בפצע. מה שראיתם בעניין הזה, ובכלל זה בקשות שלא נענו, הוא חלק מהראיות.

האבחון והטיפול: היכן נגרם עיקר הנזק

זיהום שמתגלה מוקדם מטופל לרוב באנטיביוטיקה ובניקוז. זיהום שמתגלה אחרי ימים עלול להצריך ניתוחים חוזרים, הוצאת שתל או מפרק מלאכותי, ולפעמים להסתיים בכריתה או בפגיעה קבועה. אחרי השתלת מפרק או קיבוע שבר, זיהום שמטופל בימים הראשונים מאפשר לעיתים לשמור על השתל. זיהום שהתבסס עלול לחייב להוציא אותו ולנתח שוב. לכן בודקים:

• מתי הופיעו הסימנים הראשונים, ומה נרשם עליהם.

• האם נלקחו תרביות לפני שהתחילו אנטיביוטיקה.

• האם האנטיביוטיקה הותאמה לתוצאות התרבית.

• האם המטופל שוחרר הביתה עם סימנים שהיו צריכים לעכב את השחרור.

תרחיש כזה מתואר גם במאמר על הוכחת רשלנות רפואית. במקרים רבים ההבדל בין נזק זמני לבין נכות קבועה הוא כמה ימים.

"הדבר מדבר בעד עצמו": מתי הנטל עובר

המטופל אינו יודע מי נגע בו, אילו מכשירים שימשו בטיפול ומה נעשה בחדר. כדי לאזן את הפער הזה קובע סעיף 41 לפקודת הנזיקין שהנטל עובר לנתבע כשמתקיימים שלושה תנאים:

• הנפגע לא ידע ולא יכול היה לדעת מה בדיוק גרם לנזק.

• הנזק נגרם מנכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע.

• האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שלא ננקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שננקטה.

בתיקי זיהום שני התנאים הראשונים מתקיימים לא פעם, כי הסביבה, המכשירים והצוות היו בשליטת בית החולים. התנאי השלישי הוא המבחן הקשה. לפי המבחן שנקבע בד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, שואלים אם לפי הניסיון הרגיל האירוע לא היה קורה אילו ננקטה זהירות סבירה. בזיהום שכיח, שקורה גם בטיפול מוקפד, התשובה קשה יותר. בזיהום נדיר, בחיידק שמקורו בציוד או בהתפרצות במחלקה, הכף נוטה יותר לטובת המטופל. בתי המשפט הכריעו בשאלה הזו לכאן ולכאן, לפי הראיות שהוצגו בכל תיק.

כשהנטל עובר, בית החולים יציג לרוב את נהליו, בדיקות היענות של הצוות להיגיינת ידיים ונתוני זיהומים של המחלקה. כשהמסמכים האלה קיימים ותקינים, הם עשויים להרים את הנטל. כשאין תיעוד שהנהלים יושמו אצל המטופל המסוים, קשה יותר לבית החולים להראות שנקט זהירות.

הראיות: מה לבקש מבית החולים

המסמכים שיכולים להכריע את התיק נמצאים בבית החולים. לפי סעיף 18 לחוק זכויות החולה, אפשר לבקש בכתב:

• את הרשומה המלאה של האשפוז, ובכלל זה רישומי האחיות והמדדים.

• את דוח הניתוח ואת רישום ההרדמה, כולל מועד מתן האנטיביוטיקה המונעת.

• את תוצאות כל התרביות ובדיקות הדם.

• את רישומי הצנתרים והעירויים: מתי הוכנסו ומתי הוצאו.

סעיף 17 לחוק מחייב לתעד את מהלך הטיפול. כשרישום מהותי חסר, הנטל באותה נקודה עשוי לעבור לבית החולים. אם בית החולים בדק את האירוע בוועדת בדיקה, כדאי לברר מה נקבע בה. כשיש חשד להתפרצות, אפשר לבדוק אם החיידק שגדל אצלכם זהה לחיידק שבודד אצל מטופלים אחרים באותה מחלקה. בדיקה כזו נעשית במעבדות של בית החולים, ותוצאותיה עשויות להופיע ברשומות של יחידת מניעת הזיהומים.

כדאי לרשום גם מה ראיתם בעצמכם: צוות שלא חיטא ידיים, חבישה שלא הוחלפה, תלונה על חום שלא נבדקה.

מי אחראי, ואיך מחושב הנזק

בזיהום נרכש האחריות היא לרוב של בית החולים עצמו ולא של רופא מסוים, כי מניעת זיהומים היא מערכת: נהלים, כוח אדם, הדרכה ובקרה. האחריות אינה נעלמת כשחלק מהשירות ניתן בידי קבלן חיצוני, כמו חברת ניקיון או מעבדה, או כשהניתוח בוצע בידי מנתח פרטי בבית חולים ציבורי. במצבים כאלה ייתכנו כמה נתבעים. על ההבחנה בין אחריות ישירה לשילוחית ראו את המאמר על זהות הנתבע ברשלנות רפואית.

הנזק כולל את הטיפולים והאשפוזים הנוספים, את הפגיעה בתפקוד ובהשתכרות, עזרה של בני משפחה ונזק לא ממוני. כשהמטופל היה חולה קודם לכן, בודקים איזה חלק מהנכות נובע מהזיהום ואיזה ממצבו הקודם. כשהזיהום הסתיים במוות, למשפחה עומדות תביעות לפי כללים נוספים, ויש לבדוק אותן בהקדם, כי המסמכים והעדים זמינים יותר סמוך לאירוע. התביעה מתיישנת ככלל אחרי שבע שנים, והפירוט במאמר על התיישנות בתביעות נזקי גוף.

משרד עורכי הדין יניב גביש מלווה נפגעים ומשפחות בתיקי רשלנות רפואית, ובודק עם רופאים למחלות זיהומיות אם הזיהום היה בר מניעה. כדאי להתייעץ לפני חתימה על כל מסמך מול חברת ביטוח או בית החולים.