ציוד ספורט פגום: מחבט, קסדה ומכשיר כושר

רוכבת אופניים בת שלושים ושש נופלת בירידה, והקסדה שלה נסדקת ומתפרקת במגע עם הכביש, אף שהמהירות לא הייתה גבוהה. היא נחבלת בראשה. בבית, בזמן שהיא מחלימה, בן זוגה זורק את הקסדה השבורה, כי אין בה עוד שימוש. שבועות אחר כך, כשהיא קוראת על ריקול של אותו דגם, היא מבינה שהקסדה הייתה הראיה.

ציוד ספורט נשבר, וזה באמת קורה. אבל יש הבדל בין ציוד שנשבר משום שעבר מכה שאף ציוד לא אמור לעמוד בה, לבין ציוד שנשבר משום שהיה פגום מלכתחילה. במקרה השני, הדין עשוי להטיל אחריות על מי שייצר אותו.

אחריות היצרן, גם בלי רשלנות

לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר, בין שהיה אשם מצידו ובין שלא. זו אחריות מחמירה: הנפגע אינו צריך להוכיח שהיצרן התרשל, אלא שהמוצר היה פגום ושהפגם גרם לנזק. ולפי החוק, חזקה שהמוצר היה פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין.

החוק מגדיר מוצר פגום בשתי דרכים:

• ליקוי במוצר, שבגללו הוא עלול לגרום נזק גוף. ליקוי כזה עשוי לנבוע מן הייצור של הפריט המסוים, כמו תפר חלש, חומר פגום או הרכבה לא נכונה, או מן התכנון של הדגם כולו.

• אזהרות או הוראות טיפול ושימוש שנדרשות מטעמי בטיחות, ולא ניתנו או שאינן מתאימות לסכנה שבמוצר.

לצד האחריות, החוק מונה את ההגנות שעומדות ליצרן, ורק אותן: הפגם נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתו; לפי רמת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית בעת שהמוצר יצא משליטתו, לא יכול היה לדעת שהתכנון אינו עומד ברמת הבטיחות הסבירה; המוצר יצא משליטתו שלא מרצונו, והוא נקט אמצעים סבירים; או שהנפגע ידע על הפגם ועל הסיכון וחשף את עצמו אליו מרצונו. התרשלות של הנפגע אינה הגנה, אבל כשנהג בהתרשלות חמורה, בית המשפט רשאי להפחית את הפיצויים. כשהנפגע מתחת לגיל שתים עשרה, ההגנה של חשיפה מרצון אינה חלה, והפיצויים אינם מופחתים בגלל התרשלותו. והתניה על האחריות לפי החוק בטלה.

חשוב לדעת גם את גבולות החוק. הוא חל על נזק גוף בלבד, ואינו חל על נזק שנגרם מחוץ לישראל. הפיצויים לפיו מוגבלים: הפיצוי בשל נזק שאינו נזק ממון כפוף לתקרה שנקבעה בחוק ומתעדכנת לפי המדד, ובחישוב אובדן ההשתכרות לא מובאת בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק. החוק אינו גורע מזכויות לפי פקודת הנזיקין, ולכן לצד התביעה לפיו אפשר לבחון גם תביעה ברשלנות.

ולחוק כללי התיישנות משלו: תקופת ההתיישנות של תביעה לפיו היא שלוש שנים, ובכל מקרה לא תוגש תביעה לפיו אחרי עשר שנים מתום השנה שבה יצא המוצר משליטת היצרן. לכן כדאי לא לחכות.

הציוד שמעורב בפציעות ספורט

• ציוד מגן. קסדות רכיבה, סקי וטיפוס, מגני שיניים, ציוד מגן בסיוף. ציוד שנועד להגן ולא הגן.

• מכשירי כושר. כבלים שנקרעים, מעצורים שאינם ננעלים, ספסלים שקורסים, מסילות ריצה שנעצרות או מאיצות פתאום.

• ציוד משחק. מחבטים שנשברים ומעיפים שברים, סלי כדורסל שקורסים, שערים שאינם יציבים.

• ציוד רכיבה ואופניים. שלדות, מזלגות, בלמים, קשירות לנעלי רכיבה.

• ציוד חורף. קשירות סקי שאינן משתחררות בנפילה. כשהתאונה אירעה באתר חורף בחו"ל, החוק הזה אינו חל על הנזק, ונבחנות דרכים אחרות.

• ציוד טיפוס. רתמות, קרבינרים, חבלים, מתקני אבטחה אוטומטיים.

מי עוד אחראי

היצרן אינו תמיד היחיד. החוק רואה כיצרן גם יבואן שייבא את המוצר לישראל למטרות מסחריות, ומי שמציג את עצמו כיצרן במתן שמו או סימנו המסחרי. וכשלא ניתן לזהות את היצרן או את היבואן, גם הספק אחראי לפי החוק, אלא אם מסר לנפגע, בתוך זמן סביר מדרישתו, פרטים שמאפשרים לאתר אותם.

כשהציוד שייך למועדון, למכון כושר או לחנות השכרה, והם סיפקו אותו לשימוש, עליהם לבדוק אותו, לתחזק אותו ולהוציא משימוש ציוד שחוק, ואחריותם נבחנת לפי דיני הרשלנות. מכשיר שנקרע בו כבל שלא הוחלף שנים מעלה לא פעם שאלה של תחזוקה ולא של ייצור. ובתביעה, לא תמיד ברור מראש אם הכשל נבע מפגם במוצר או מתחזוקה, ולכן בודקים את כולם.

למה חשוב לשמור את המוצר

תביעה על מוצר פגום נשענת קודם כול על המוצר עצמו. מומחה צריך לבדוק אותו כדי לקבוע אם היה פגום, ומה סוג הפגם. מוצר שנזרק, תוקן או הוחלף, הוא ראיה שאבדה. לכן:

• לא לזרוק, לא לתקן ולא להחזיר לחנות את הציוד שנשבר, גם אם החנות מציעה החלפה.

• לשמור את כל החלקים, גם השבורים.

• לצלם את המוצר מכל הצדדים, כולל תוויות, מספרים סידוריים ומספרי אצווה.

• לשמור את הקבלה, האריזה וההוראות.

• לבדוק אם הייתה הודעת ריקול או אזהרה על הדגם.

• כשהציוד של מועדון או מכון: לבקש בכתב שישמרו אותו ולא יתקנו אותו עד שייבדק.

ציוד שכור או שאול

חלק ניכר מן הציוד שפוצע ספורטאים אינו שלהם: אופניים מושכרים, ציוד סקי שכור, רתמה במרכז טיפוס, מחבט של המועדון, קסדה שהושאלה. כשהציוד מושכר או מסופק בידי עסק, על העסק לבדוק אותו לפני שהוא נותן אותו, להתאים אותו למשתמש, ולהוציא משימוש ציוד שחוק.

חנות שמשכירה אופניים בלי לבדוק את הבלמים, חנות סקי שאינה מתאימה את הקשירות לגולש, או מועדון שמשאיל קסדה סדוקה, עשויים להיות אחראים לנזק, גם כשהיצרן אינו אשם. ומה עם טופס ההשכרה שעליו חותמים לפני הפעילות? אם הוא חוזה אחיד, כלומר נוסח שהעסק קבע מראש לכל הלקוחות, תנאי בו שפוטר את העסק מאחריות לנזק גוף המוטלת עליו על פי דין בטל לפי סעיף 5(ב) לחוק החוזים האחידים. יש להבחין בין תנאי כזה לבין הסבר על הסיכונים שבפעילות, שאינו פטור מאחריות. ובטלות הפטור אינה מוכיחה לבדה שהעסק התרשל; זו שאלה נפרדת, שנבחנת לפי נסיבות המקרה.

ולכן, גם כשהציוד שכור, כדאי לצלם אותו ואת תווית ההשכרה מיד אחרי התאונה, ולבקש בכתב מן העסק לשמור אותו.

שתי דוגמאות

הדוגמאות שלהלן היפותטיות ונועדו להמחשה בלבד. אין ללמוד מהן על תוצאה צפויה במקרה אחר.

מחבט טניס ישן, שהשחקן השתמש בו שנים והפיל אותו פעמים רבות, נסדק במכה. במצב כזה קשה להראות שהסדק נבע מפגם במוצר ולא מבלאי ומשימוש ממושך.

מכשיר כושר חדש יחסית במכון, מדגם שקיבל הודעת ריקול, קורס כשהמתאמן יושב עליו כראוי. כאן עשויה לעלות אחריות של היצרן לפי החוק, ובמקביל שאלה על המכון, אם ידע על הריקול ולא הוציא את המכשיר משימוש.

ציוד ספורט אמור להגן עליכם, לא לפצוע אתכם. כשהוא פצע, השאלה אינה רק מה קרה לכם, אלא מה היה בציוד, ועל השאלה הזו קל הרבה יותר לענות כשהציוד עדיין אצלכם.