מוסדות השיפוט הפנימיים באיגודים: סמכות בלעדית, ומה נותר לבית המשפט

שחקנית כדורעף בת עשרים ושלוש מורחקת לחמישה משחקים אחרי ויכוח עם שופטת. היא בטוחה שהעונש מופרז, ושהוועדה לא שמעה את גרסתה. חברותיה לקבוצה אומרות לה שאין טעם לערער, כי האיגוד שופט את עצמו, ושהדרך היחידה היא בית משפט רגיל.

שני החלקים של העצה בעייתיים. חוק הספורט קובע שלעניינים הקשורים לפעילות במסגרת האיגוד יש מוסדות שיפוט פנימיים בעלי סמכות בלעדית, כך שבית משפט רגיל אינו התחנה הראשונה. ומנגד, המוסדות האלה אינם עוד ועדה של הנהלת האיגוד: החוק קובע מי רשאי לכהן בהם, מי עומד בראשם ואיך מאשרים את מינוי חבריהם.

הסמכות הבלעדית: סעיף 11

סעיף 11(א) לחוק הספורט קובע שהסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בעניינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון, ולפי ההוראות שנקבעו בו. ועוד: החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות, ואין לערער עליהן לפני בית משפט.

המשמעות המעשית: ספורטאי שנענש בוועדת משמעת, קבוצה שנוכו לה נקודות, או סכסוך על תוצאה של משחק, מתבררים קודם כול במוסדות השיפוט של האיגוד. ובענייני משמעת, ההכרעה של הערכאה העליונה היא ההכרעה האחרונה בתוך המערכת, ואין עליה ערעור לבית משפט.

מי יושב בדין

כדי שמוסדות שיפוט עם סמכות בלעדית יהיו ראויים לה, החוק מציב דרישות למי שמכהן בהם:

• סעיף 10 מחייב כל התאחדות ואיגוד להתקין תקנונים, ובהם תקנונים על משמעת, על שיפוט פנימי, על מוסדות השיפוט הפנימיים ועל סדרי הדין שלפיהם הם דנים. התקנונים מחייבים את האגודות, הספורטאים ובעלי התפקידים בענף.

• סעיף 10א מקים מוסד לבחינת כשירות מינויים בספורט. בראשו שופט בדימוס של בית המשפט העליון או של בית המשפט המחוזי, שממונה בהמלצת נשיא בית המשפט העליון. אותו מוסד מאשר גם את מינוי שופטי הספורט בהתאחדויות ובאיגודים.

• לפי סעיף 11(ב), לא ימונה לחבר מוסד שיפוט פנימי אלא מי שהמוסד לבחינת מינויים אישר את כשירות מינויו. מי שהורשע בעבירה שבשל מהותה, חומרתה או נסיבותיה אינו ראוי לכהן, לא יאושר ולא יכהן.

• בראש מוסד שיפוט פנימי עליון יכהן שופט בדימוס, ובראש כל מותב שלו מי שכשיר להיות שופט בית משפט מחוזי.

• החוק מחיל על חברי מוסדות השיפוט הוראות מחוק בתי דין מינהליים בעניין ניגוד עניינים: מי שעלול להימצא באופן תדיר במצב של ניגוד עניינים לא ימונה, וחבר שעלול להימצא בניגוד עניינים בעניין מסוים לא ישתתף בדיון בו.

• ובכל עניין של סדרי דין שאין לגביו הוראה, ינהג מוסד השיפוט העליון בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק.

הזכויות בהליך

גם כשהסמכות בלעדית, הספורטאי אינו עומד בהליך בלי זכויות. התקנון של כל איגוד קובע את סדרי הדין, וכדאי לבדוק בו, בין השאר, אם הוא מבטיח קבלת כתב אישום משמעתי, עיון בחומר, השמעת טענות, הבאת עדים וייצוג. טענה שלא נשמעה גרסת הספורטאי, או שהעונש נקבע בלי הנמקה, היא טענה שמעלים בערעור בתוך המערכת עצמה.

טענה שחבר במותב נמצא בניגוד עניינים צריך להעלות מוקדם. לפי הוראות חוק בתי דין מינהליים שהוחלו על מוסדות השיפוט הפנימיים, טענה כזו לא תישמע אלא אם נטענה בתחילת הדיון או מיד לאחר שהעילה נודעה לבעל הדין.

לכן העצה "אין טעם לערער אצלם" עלולה להיות טעות יקרה. מי שלא ערער בזמן בתוך המערכת הפנימית עלול לאבד את הטענה, משום שבענייני משמעת ההכרעה נשארת בתוך מוסדות השיפוט של האיגוד.

ומה נשאר לבית המשפט

השאלה אם, ומתי, בית משפט רגיל יתערב בכל זאת בהחלטה של מוסד שיפוט פנימי היא שאלה שנדונה בפסיקה, ולא נסקרה במאמר זה. בקווים כלליים, נקודת המוצא היא כיבוד הסמכות הבלעדית וסופיות ההכרעה בענייני משמעת. במקרים חריגים, כשנטען לפגם יסודי, כמו פגיעה חמורה בכללי הצדק הטבעי, חריגה ברורה מן הסמכות, או הליך שלא התקיים כלל, עשויה להיבחן אפשרות של ביקורת שיפוטית מצומצמת. זו אינה ערעור על שיקול הדעת, אלא בדיקה של יסודות ההליך.

ויש סכסוכים שאינם בהכרח "עניינים הקשורים לפעילות במסגרת האיגוד" במובן שהחוק מתכוון אליו. תביעת פיצויים של ספורטאי שנפגע בגופו בגלל רשלנות, למשל, נבחנת לפי דיני הנזיקין, ואינה נבלעת בהכרח בסמכות המשמעתית של האיגוד. גם העברת ספורטאים בין אגודות מוסדרת בנפרד: על החלטת אגודה שאסרה, הגבילה או לא הסכימה להעברת ספורטאי אפשר לערור לפני שופט שמינה השר לפי סעיף 12.

כשהעבירה המשמעתית היא גם פציעה

מצב שחוזר במגרשים: שחקן פוגע ביריב בעבירה אלימה, והיריב נפצע. בית הדין של האיגוד מעניש את הפוגע בהרחקה. הנפגע שואל אם זה סוגר את העניין.

התשובה היא שיש כאן שני מסלולים נפרדים. ההליך המשמעתי עוסק ביחסים שבין השחקן לבין האיגוד: האם הפר את כללי המשחק ומה עונשו. תביעת הנפגע לפיצויים על נזק הגוף עוסקת ביחסים שבין הנפגע לבין מי שפגע בו, ולעיתים גם בינו לבין המועדון או המארגן, והיא מתבררת לפי דיני הנזיקין. העונש המשמעתי אינו מחליף את הפיצוי, והיעדר עונש אינו שולל אותו. ומנגד, גם עונש משמעתי אינו מוכיח לבדו אחריות בנזיקין, שנבחנת לפי יסודותיה.

ובכל זאת, ההליך המשמעתי חשוב לנפגע. החומר שבו, דו"ח השופט, תיעוד הווידאו וההחלטה עצמה, עשוי לשמש בתביעת הנזיקין. לכן כדאי לעקוב אחרי ההליך, לבקש את החומר, ולשמור את ההחלטה.

כשהאיגוד הוא הצד שכנגד

המצב הרגיש ביותר הוא כשהסכסוך הוא בין הספורטאי לבין האיגוד עצמו: הרחקה מן הנבחרת, סירוב לרשום, עונש על התבטאות נגד ההנהלה. כאן חשובות במיוחד הוראות החוק על אישור המינוי של חברי מוסדות השיפוט ועל ניגוד עניינים. ספורטאי שסבור שמי שדן בעניינו קשור להנהלה, או שיש לו עניין בתוצאה, יכול לטעון לניגוד עניינים בתוך ההליך עצמו, ומוקדם ככל האפשר. מאמר נפרד באתר עוסק בניגוד העניינים המובנה בין האיגוד לספורטאי.

מה לעשות כשמתחיל הליך משמעתי

• לבקש את התקנון ואת סדרי הדין, ולבדוק את המועדים לערעור.

• לבקש את כל החומר שעליו נשען כתב האישום המשמעתי, לרבות דו"ח השופט ותיעוד וידאו.

• להגיש גרסה בכתב, ולבקש להשמיע אותה.

• אם יש חשש לניגוד עניינים של חבר במותב, להעלות אותו בתחילת הדיון.

• לשקול ייצוג, בעיקר כשהעונש משמעותי או כשהצד שכנגד הוא האיגוד עצמו.

• לערער בזמן לערכאה העליונה, ולא לחכות לבית משפט.

שתי דוגמאות

הדוגמאות שלהלן היפותטיות ונועדו להמחשה בלבד. אין ללמוד מהן על תוצאה צפויה במקרה אחר.

שחקן מקבל הרחקה של משחק אחד על עבירה שהשופט ראה ורשם בדו"ח. הוא מערער, הערכאה העליונה שומעת אותו ומאשרת את העונש. ההליך התקיים, השחקן נשמע, וההחלטה בענייני משמעת סופית.

שחקנית נענשת בהרחקה ארוכה על התבטאות נגד ההנהלה, בלי שקיבלה כתב אישום משמעתי, בלי שהוזמנה לדיון ובלי שנשמעה. כאן עולה טענה כבדה של פגיעה בכללי ההליך ההוגן. היא תיבחן קודם כול בערכאה הפנימית העליונה, ואם הפגם לא יתוקן שם, זה סוג הפגם שבו עשויה להיבחן אפשרות של ביקורת שיפוטית.

מוסדות השיפוט של האיגוד אינם בית משפט, והם גם אינם ועדה של ההנהלה. החוק נתן להם סמכות בלעדית, וקבע מי רשאי לכהן בהם ואיך נמנע ניגוד עניינים. ספורטאי שמכיר את התקנון ואת המועדים יכול לטעון את טענותיו בתוך ההליך, ולשמור על האפשרות לפנות הלאה כשיש לכך בסיס.