ניגוד העניינים המובנה: האיגוד כמארגן, כמפקח, כשופט וכמי שמבטח את הספורטאים

מתאגרפת בת עשרים נפגעת בראשה באליפות הארץ. התחרות אורגנה בידי האיגוד, השופט מונה בידי האיגוד, הרופא שבדק אותה אחרי הקרב פעל מטעם האיגוד, והביטוח שאמור לשלם לה נערך בידי האיגוד. חודש אחרי הפגיעה היא רוצה לברר אם הקרב היה צריך להיעצר מוקדם יותר. מישהו במועדון אומר לה בשקט שאם תתלונן על האיגוד, היא יכולה לשכוח מן הנבחרת.

זה ניגוד העניינים המובנה של הספורט המאורגן. אותו גוף שממלא תפקידים רבים בחייו של הספורטאי עשוי להיות גם הגוף שאחראי לנזק שנגרם לו. המאמר אינו טוען שאיגודים פועלים בחוסר תום לב. הוא מסביר שהמבנה עצמו יוצר מתח, ושספורטאי צריך להכיר אותו כדי לשמור על עצמו.

הכובעים הרבים של האיגוד

חוק הספורט מגדיר התאחדות או איגוד כתאגיד שלא למטרות רווח, המרכז ומייצג ענף ספורט בישראל ושמכירים בו הגופים הבינלאומיים של הענף. בפועל, האיגוד חובש כמה כובעים בו בזמן:

• מארגן. הוא מארגן את התחרויות הרשמיות, הליגות והאליפויות.

• מסדיר. הוא מתקין תקנונים שמחייבים את האגודות, הספורטאים ובעלי התפקידים בענף: משמעת, שיפוט פנימי, העברות, שכר ותשלומים, וכללי אתיקה.

• אחראי לדרישות הבטיחות בתחרויות שלו. כמארגן, הוא חייב לדאוג לכוח האדם הרפואי ולציוד העזרה הראשונה שהתקנות דורשות, ואסור לו לשתף בתחרות ספורטאי שלא נבדק בדיקות רפואיות ונמצא כשיר.

• מי שמבטח. סעיף 7 לחוק הספורט מחייב אותו לבטח את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות שהוא מארגן, בכפוף לחריגים שבחוק. הוא בעל הפוליסה, והמבטח הוא חברת הביטוח.

• שופט. מוסדות השיפוט הפנימיים שלו הם בעלי סמכות בלעדית בעניינים הקשורים לפעילות במסגרתו.

• בוחר. הוא קובע את הרכב הנבחרות, את המשלחות, ולעיתים את חלוקת המלגות והמשאבים.

כל תפקיד כזה לגיטימי. הקושי מתחיל כשהם נפגשים במקרה אחד.

איפה הכובעים מתנגשים

• פציעה בתחרות של האיגוד. השאלה אם האיגוד עמד בחובות הבטיחות שלו נבחנת לא פעם על סמך מסמכים ועדויות שבידי האיגוד עצמו, והביטוח שאמור לשלם נערך בידיו.

• רופא מטעם האיגוד. רופא שהאיגוד מעסיק מחליט אם ספורטאי כשיר להמשיך, וגם מתעד את הפגיעה. חובתו כלפי המטופל, אבל מי שמשלם לו הוא האיגוד. מאמר נפרד באתר עוסק בשאלה הזו.

• סכסוך משמעתי עם ההנהלה. ספורטאי שהתבטא נגד האיגוד ונענש, מתדיין בפני מוסד שיפוט של אותו איגוד.

• בחירה לנבחרת. ספורטאי ששוקל להגיש תביעה או תלונה נגד האיגוד, יודע שאותו איגוד יחליט אם יעלה למשלחת הבאה.

מה החוק עושה כדי לאזן

המחוקק בנה כמה בלמים:

• מינוי חברי מוסדות השיפוט הפנימיים טעון אישור של המוסד לבחינת כשירות מינויים, שבראשו שופט בדימוס. בראש הערכאה העליונה יושב שופט בדימוס, וחלות על החברים הוראות על ניגוד עניינים, במינוי ובדיון בעניין מסוים.

• התקנונים חייבים לכלול כללי אתיקה לשופטי ספורט, למאמנים, למדריכים, לספורטאים ולנושאי המשרה באיגוד.

• התאחדות או איגוד שמקבלים תמיכה ומחזורם השנתי עולה על מיליון וחצי שקלים הם רשות ציבורית לעניין חופש המידע, כך שספורטאי יכול לבקש את המסמכים שעליהם נשענה החלטה, בכפוף לחריגים שבחוק.

• על החלטת אגודה שאסרה, הגבילה או לא הסכימה להעברת ספורטאי אפשר לערור לפני שופט שמינה השר לעניין זה.

• תביעת פיצויים על נזק גוף מתבררת בדרך כלל לפי דיני הנזיקין, בבית משפט ולא בבית הדין של האיגוד.

מעבר לכך, יש בסיס לטענה שעל גופים כאלה חלות, במידה מסוימת, נורמות של הגינות, שוויון ותום לב, משום שהם מחזיקים כוח רב על הספורטאים ולעיתים פועלים גם בכסף ציבורי. היקף התחולה של נורמות כאלה נבחן בכל מקרה לגופו.

גם המועדון חובש כמה כובעים

אותו מבנה חוזר ברמת המועדון. אגודת ספורט היא לעיתים המעסיקה של השחקן, המארגנת של האימונים, בעלת המתקן או שוכרת שלו, הגוף שחייב, בכפוף לחריגים שבחוק, לבטח אותו בתחרויות שהיא מארגנת, והגוף שמחליט אם ישחק. כשהשחקן נפגע במתקן של המועדון, באימון שהמאמן של המועדון ניהל, הוא שומע לא פעם מן המועדון עצמו איך כדאי לו לנהוג: לאיזה רופא ללכת, מה לכתוב בטופס, על מה לחתום.

העצה עשויה להיות כנה, אבל היא באה מן הצד שעשוי להיות אחראי. בעיקר אצל שחקנים צעירים ואצל הוריהם, קל לשכוח שהמועדון, שמרגיש כמו משפחה, הוא גם צד בעניין. כדאי לשמור על יחסים טובים, ובאותו זמן לקבל ייעוץ ממי שאינו תלוי במועדון.

איך ספורטאי שומר על האינטרס שלו

• לתעד בזמן אמת. המסמכים הראשונים, הדיווח הרפואי, תיעוד הווידאו, דו"ח השופט, נוצרים לרוב בידי האיגוד. כדאי לבקש עותקים מיד, בכתב, כל עוד הם קיימים.

• לא להסתפק בבדיקה של הרופא מטעם האיגוד. אחרי פגיעה משמעותית, לפנות גם לרופא שאינו קשור לאיגוד, ולשמור את כל המסמכים.

• להפריד בין מסלולים. תביעה לתגמולי ביטוח, הליך משמעתי, בחירה לנבחרת ותביעת נזיקין הם מסלולים נפרדים. ויתור באחד אינו מחייב בהכרח ויתור באחר, וזה תלוי בנוסח של מה שנחתם.

• לשים לב למסמכים שנותנים לחתום. מסמך שמוגש לספורטאי אחרי פציעה, כמו כתב ויתור, כתב קבלה ושחרור או הסדר עם המבטח, עשוי להשפיע על זכויותיו. תוקפו תלוי במהותו ובתוכנו, בשאלה אם הוא חוזה אחיד, בנסיבות החתימה, בתמורה ובהסבר שניתן. לפני חתימה על הסדר בשם קטין יש לבדוק את תוקפו, את סמכות החותמים ואת הצורך באישור שיפוטי. לא חותמים בלי להבין.

• לקבל ייצוג שאינו תלוי באיגוד. עורך דין שמייצג את האיגוד, את המועדון או את המבטח אינו מייצג את הספורטאי, גם אם הוא אדיב ונכון לעזור.

והחשש מן הנבחרת

החשש שתלונה תפגע בקריירה הוא ממשי, והוא גורם לספורטאים לא מעטים לוותר מראש. כדאי לדעת שני דברים. ראשית, בחירה לנבחרת צריכה להיעשות לפי קריטריונים, ובחירה שנעשתה משיקולים זרים, כמו נקמה על תביעה, היא החלטה שאפשר לתקוף. שנית, יש מועדים. מי שמחכה עד שהקריירה תסתיים כדי לברר את זכויותיו, עלול לגלות שהזמן לתביעה חלף. לכן לפעמים נכון לפחות לתעד ולשמור על המועדים, גם אם מחליטים לא לפעול מיד.

שתי דוגמאות

הדוגמאות שלהלן היפותטיות ונועדו להמחשה בלבד. אין ללמוד מהן על תוצאה צפויה במקרה אחר.

ספורטאית נפצעת בתחרות של איגוד, מקבלת מן האיגוד את פרטי הביטוח ואת התיעוד הרפואי, מגישה תביעה לתגמולים, ובמקביל בודקת עם עורך דין משלה אם הייתה רשלנות. היא נבחרת שוב לנבחרת בעונה הבאה. כך אפשר לנהל את המתח: בגלוי ובנפרד.

מתאגרף נפגע בראש באליפות של האיגוד, והרופא מטעם האיגוד כותב שהפגיעה קלה. חודש אחר כך מוצע לו לחתום על הסדר עם המבטח, שכולל ויתור על כל טענה נגד האיגוד. כאן כמה מן הכובעים של האיגוד נפגשים במסמך אחד. תוקפו של הסדר כזה תלוי בנוסחו, בתמורה ובנסיבות החתימה, ולכן הספורטאי צריך ייעוץ עצמאי לפני שהוא חותם.

איגוד חזק הוא אינטרס של כל ספורטאי. אבל כשהאינטרסים נפרדים, הספורטאי צריך לדעת מול אילו תפקידים של האיגוד הוא עומד, לבקש את המסמכים, להפריד בין המסלולים, ולקבל ייעוץ ממי שאינו תלוי באיגוד.