ספורטאים עם מוגבלות: פציעה, ציוד מותאם ומה שונה בתביעה

שחקן כדורסל בכיסא גלגלים, בן שלושים וחמש, מתאמן בקבוצה של אגודה. הכיסא הספורטיבי שלו שייך לאגודה, והגלגל האחורי שלו רופף כבר חודש. הוא דיווח למאמן, שאמר שיטפלו. באימון, בסיבוב חד, הגלגל משתחרר, הכיסא מתהפך והוא נופל על הכתף. קרע בשרוול המסובב. לשחקן שכל תנועתו ביומיום נשענת על הכתפיים, זו פגיעה שמשנה הכול. בקבוצה אומרים לו שעם המוגבלות שלו, הסיכון גבוה ממילא.

הסיכון באמת גבוה. אבל סיכון ידוע מטיל על המועדון חובה לנקוט אמצעים שמתאימים לו. ספורטאי עם מוגבלות נשען על ציוד מותאם, על מתקן נגיש ועל מאמן שיודע לעבוד איתו. כשאחד מאלה כושל, הפציעה אינה בהכרח חלק מן המוגבלות, והשאלה היא מה כשל ואם הכשל גרם לה.

הסיכון הידוע והחובה שנגזרת ממנו

ספורט של אנשים עם מוגבלות מתנהל בענפים רבים: כדורסל כיסאות גלגלים, רוגבי כיסאות גלגלים, כדור שער לעיוורים, שחייה, אתלטיקה, טניס בכיסא גלגלים, חתירה ועוד. בכל אחד מהם יש סיכונים מוכרים, חלקם ייחודיים: היפוך כיסא, התנגשויות בין כיסאות, עומס חוזר על הכתפיים ועל שורשי כפות הידיים, ופגיעות אצל ספורטאים שאינם חשים כאב באזורים מסוימים של הגוף.

דיני הנזיקין אינם מתייחסים לסיכון הגבוה כאל פטור. ככל שהסיכון צפוי יותר, כך נבחן אם מי שמפעיל את הפעילות נקט אמצעים שמתאימים לו. מועדון שיודע שהספורטאים שלו תלויים בציוד נדרש לתחזק את הציוד. מאמן שיודע שספורטאי אינו חש כאב ברגליים נדרש לתת את הדעת גם לפגיעות שהספורטאי עצמו אינו מרגיש. ומנגד, גם כאן פציעה אינה מוכיחה לבדה רשלנות: היפוך כיסא או התנגשות במשחק רגיל הם לרוב חלק מן הסיכון הרגיל של הענף.

הציוד המותאם

כיסא ספורטיבי, תותבת ריצה, מחבט מותאם ואמצעי קשירה לכיסא אינם רק ציוד. הם חלק מן היכולת של הספורטאי לשחק. כשהציוד שייך למועדון ומושאל לספורטאים, המועדון חב חובת זהירות בבדיקתו, בתחזוקתו ובהחלפתו כשהוא נשחק. דיווח של ספורטאי על תקלה שלא טופלה, כמו בדוגמה שבפתיחה, הוא לב השאלה.

וכשהכשל נבע מפגם בייצור, חוק האחריות למוצרים פגומים מטיל על היצרן אחריות לנזק גוף שנגרם מפגם במוצר, גם בלי אשם, בכפוף להגנות שבחוק. באתר המשרד יש מאמר נפרד על ציוד ספורט פגום.

המתקן והנגישות

ספורטאי בכיסא גלגלים זקוק למתקן שבו הוא יכול להגיע למגרש, להתלבש, לצאת במקרה חירום ולהגיע לעזרה. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ותקנותיו קובעים חובות נגישות למקומות ציבוריים. מתקן ספורט שאינו נגיש עלול ליצור סיכון נוסף: רמפה תלולה מדי, מלתחה בלי מאחזים, או מסלול פינוי שאי אפשר לעבור בו בכיסא.

המאמן: הכשרה מיוחדת

לא כל מאמן יודע לאמן ספורטאי עם מוגבלות. יש צורך בידע על סוג המוגבלות, על מה שהגוף יכול ואינו יכול, על סימני אזהרה ייחודיים ועל התאמת העומס. תיקון מס' 17 לחוק הספורט, שתחילתו ב-2 בינואר 2027, מסמיך את השר לקבוע, בין התנאים לתעודת הסמכה של מאמן, גם הכשרה מתאימה בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות, לרבות אנשים עם מוגבלויות. זו הכרה של המחוקק בכך שמדובר בידע מקצועי נדרש, אבל זו הסמכה ולא חובה שחלה מאליה, ומה שיידרש בפועל ייקבע בתקנות.

כבר היום, לפי תקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה) מ-2018, ענפים כמו כדור שער לעיוורים ורוגבי כיסאות גלגלים מחייבים תעודת הסמכה לאימון חובבים עד גיל 18 ולאימון ספורטאים תחרותיים, ובנבחרות ישראל נדרשת תעודת מאמן.

הביטוח והבדיקות

חובות חוק הספורט חלות על ספורטאים עם מוגבלות כמו על כל ספורטאי. סעיף 7 לחוק מחייב אגודה, ארגון ספורט, התאחדות ואיגוד לבטח את המשתתפים בתחרויות שהם מארגנים, בכפוף לחריגים שבחוק, וכשהחובה חלה הכיסוי לא יפחת מביטוח התאונות האישיות של תלמידים. הגוף המארגן לא ישתף ספורטאי בתחרות בלי בדיקות רפואיות, והספורטאי חייב להתייצב לבדיקה. ובפעילות של אגודה או איגוד, תקנות 2022 דורשות ציוד עזרה ראשונה, ובענפים המנויים בהן גם כוח אדם רפואי לפי הענף.

למה הנזק נמדד אחרת

פציעה שנראית בינונית אצל אדם אחר עשויה להיות חמורה במיוחד אצל מי שכבר מתמודד עם מוגבלות. שחקן בכיסא גלגלים שנפגע בכתף מאבד לא רק יכולת לשחק, אלא גם יכולת לנוע ביומיום, לעבור מן הכיסא למיטה ולנהוג. דיני הנזיקין מכירים בעיקרון שלפיו המזיק מקבל את הנפגע כפי שהוא: אם הנפגע פגיע יותר בגלל מצבו הקודם, המזיק אחראי לנזק שנגרם בפועל, גם אם אצל אחר היה קטן יותר. ומנגד, הפיצוי הוא על מה שהפגיעה הוסיפה, ולא על המוגבלות שהייתה קודם. לכן הערכת הנזק צריכה להתייחס להשפעה של הפגיעה על חייו בפועל, ובדרך כלל נדרשת לשם כך חוות דעת רפואית.

ולצד זה, פציעה עשויה להשפיע גם על זכויות קיימות מן הביטוח הלאומי, כמו קצבת נכות, ועל הצורך בעזרה ובהתאמות. זו שאלה שכדאי לבחון יחד עם שאלת האחריות.

ספורט שיקומי ומרכזי ספורט לנכים

חלק מן הספורטאים עם מוגבלות מתאמנים במסגרות שיקומיות: מרכזי ספורט לנכים, מסגרות של בתי חולים, מועדונים של ארגוני נכים. במסגרות כאלה, לצד המאמן, יש לא פעם פיזיותרפיסט, מרפא בעיסוק ומדריך מותאם, והפעילות משלבת ספורט וטיפול.

הרף שנדרש במסגרות כאלה גבוה במיוחד, משום שהן מקבלות אנשים שחלקם פגיעים מאוד: אחרי פגיעת עמוד שדרה, אחרי קטיעה, עם מחלות נוירולוגיות. מכשיר כושר מותאם שלא תוחזק, העברה מן הכיסא למכשיר בלי עזרה מספקת, או פעילות במים בלי השגחה צמודה, הם מצבים שנבחנים אחרי פציעה.

כשהפציעה קרתה בזמן טיפול בידי איש מקצוע רפואי, כמו פיזיותרפיסט, השאלות עשויות להיות גם שאלות של רשלנות רפואית. וכשהיא קרתה באימון ספורטיבי, השאלות הן על המאמן, הציוד והמתקן. במסגרות משולבות, לא פעם שתיהן.

שתי דוגמאות

הדוגמאות שלהלן היפותטיות ונועדו להמחשה בלבד. אין ללמוד מהן על תוצאה צפויה במקרה אחר.

שחקנית בכדורסל כיסאות גלגלים מתנגשת ביריבה במהלך משחק רגיל, בציוד תקין, ונפגעת בשורש כף היד. בנסיבות אלה הפציעה נראית כחלק מן הסיכון הרגיל של הענף, ואין כאן סימן להפרת חובה של איש.

שחקן בכיסא ספורטיבי של האגודה נופל בגלל גלגל רופף, שעליו דיווח למאמן חודש קודם, ונפגע בכתף. כאן הדיווח שלא טופל הוא לב העניין, ויש לבחון אם הגלגל הרופף הוא שגרם לנפילה. הפגיעה שמשפיעה על כל חייו היא שאלה של שיעור הנזק.

אחרי פציעה של ספורטאי עם מוגבלות בודקים את הציוד ומי אחראי לו, את המתקן ונגישותו, את התאמת האימון ואת ידיעת המאמן, ואת הקשר בינם לבין הפציעה. ואם יש אחריות, הנזק נמדד לפי מה שהפגיעה הוסיפה לחייו של הנפגע, כפי שהם.