סימום ותוספי תזונה: האיסור בחוק, אחריות המאמן והנזק לספורטאי

אצן בן תשע עשרה מתכונן לאליפות הארץ. המאמן שלו ממליץ לו על תוסף לשיקום מהיר שהוא קונה באינטרנט, "טבעי לגמרי". בבדיקה אקראית אחרי התחרות נמצא בגופו חומר אסור. הוא מושעה מתחרויות, מאבד את המלגה ואת המקום בסגל. הוא לא מבין איך זה קרה, כי זה היה תוסף רגיל מהחנות.

הקוד העולמי למניעת סימום מזכיר במפורש את האפשרות שתוסף תזונה יסומן באופן שגוי או יכיל חומר שלא הופיע על התווית, ומבהיר שהספורטאי אחראי למה שהוא מכניס לגופו. לכן "לא ידעתי" אינו מבטל את ההפרה, אף שהוא עשוי להשפיע על העונש.

האיסור בחוק הספורט

סעיף 6 לחוק הספורט קובע שלא ישתמש ספורטאי בסם או בתכשיר ממריץ להגברת הישגיו בספורט. השר, בהסכמת שר הבריאות, מוסמך לקבוע בתקנות את הסמים והתכשירים האסורים, ורשאי לקבוע כללים לבדיקות רפואיות מדגמיות בזמן תחרויות. ספורטאי שקיבל הוראה להיבדק חייב לציית לה. החוק מוסיף שעבירה על הסעיף היא גם עבירת משמעת, כלומר היא עשויה להתברר גם בהליך משמעתי. וסעיף 15 לחוק קובע קנס למי שעובר על הוראות הפרק, ומינואר 2027 הוא מונה במפורש ספורטאי המשתמש בסם או בתכשיר ממריץ להגברת הישגיו.

לצד החוק, ספורט הישגי מתנהל לפי הכללים הבינלאומיים למניעת סימום, שהגופים הבינלאומיים של הענפים מחילים. הכללים האלה מפורטים הרבה יותר מן הסעיף בחוק.

אחריות מוחלטת: למה "לא ידעתי" אינו מספיק

העיקרון המרכזי בקוד העולמי למניעת סימום הוא שחובתו האישית של הספורטאי לוודא שחומר אסור לא ייכנס לגופו, ושהוא אחראי לכל חומר אסור שנמצא בדגימה שלו. כדי לקבוע שהייתה הפרה אין צורך להוכיח כוונה, אשמה, רשלנות או ידיעה. מידת האשמה נשקלת בקביעת התוצאות, כלומר בחומרת העונש, ויש הוראות מיוחדות למקרה שבו הספורטאי מוכיח שהחומר הגיע ממוצר מזוהם ושלא הייתה לו אשמה או רשלנות משמעותית.

מכאן שספורטאי אינו יכול להסתמך על מה שכתוב על התווית, על מה שאמר המוכר או על מה שאמר המאמן. הוא נושא בתוצאה המשמעתית. וזה בדיוק מה שהופך את השאלה מי המליץ על התוסף ומי נתן את התרופה לשאלה חשובה כל כך, גם לעונש וגם לנזק.

תרופה שרופא רשם

ברשימת החומרים האסורים יש חומרים שמצויים בחלק מן התרופות לאסתמה, להפרעת קשב וריכוז או לטיפולים הורמונליים. ספורטאי שזקוק לתרופה כזו אינו חייב לבחור בין הבריאות לבין הספורט: הקוד מאפשר לקבל היתר לשימוש טיפולי, לפי התנאים שבתקן הבינלאומי להיתרים טיפוליים. הבעיה מתחילה כשאיש לא דאג להיתר: הרופא לא ידע שהמטופל ספורטאי תחרותי, או ידע ולא הזהיר.

רופא שמטפל בספורטאי תחרותי, ובמיוחד רופא של קבוצה או של נבחרת, צריך לשאול את השאלה הזו. חוק זכויות החולה מחייב למסור למטופל מידע על הסיכונים של הטיפול המוצע, ויש בסיס לטענה שלספורטאי תחרותי, סיכון להשעיה הוא אחד מהם.

המאמן שהמליץ

מאמן הוא דמות סמכותית, ובעיקר אצל ספורטאים צעירים, המלצה שלו על תוסף נשמעת כמו הוראה. מאמן שממליץ על תוסף בלי לבדוק את מקורו, בלי לבחור מוצר שנבדק לנוכחות חומרים אסורים, ובלי להזהיר את הספורטאי מן הסיכון, לוקח חלק בהחלטה, ועשויה לעלות שאלה של רשלנות שלו. הקוד העולמי מחיל את כלליו גם על אנשי הצוות של הספורטאי, ובהם מאמנים, צוות רפואי והורים, ומאמן שנותן לספורטאי חומר אסור עלול לעבור בעצמו הפרה של הכללים. הקוד רואה בחומרה מיוחדת הפרה כזו כלפי מי שהוא מגדיר "אדם מוגן", ובהם קטינים צעירים.

בקטינים הדברים רגישים עוד יותר. נער שמקבל תוסף מן המאמן מתקשה להעריך את הסיכון בעצמו, והוא סומך על המבוגר שאחראי לו.

משקל, משתנים וענפי קטגוריות

בענפים שבהם מתחרים לפי קטגוריות משקל, כמו ג'ודו, היאבקות ואיגרוף, יש פיתוי להוריד משקל מהר לפני השקילה. אחת הדרכים היא שימוש בתכשירים משתנים, שמגבירים הפרשת נוזלים. ברשימת החומרים האסורים משתנים נמנים עם הקבוצה "משתנים וחומרים ממסכים", האסורה בכל עת, בתחרות ומחוצה לה.

ספורטאי צעיר שקיבל ממאמן או מחבר "כדור להוריד מים" לפני שקילה עלול למצוא את עצמו מושעה, ולעיתים גם פגוע בבריאותו. השאלה על המאמן שנתן את הכדור, או שהנחה להוריד משקל בכל דרך, עולה אז בשני המישורים.

הנזק, ומי ישלם עליו

השעיה בגלל סימום אינה רק עונש ספורטיבי. היא עשויה לגרום אובדן מלגה, אובדן חוזה, אובדן חסות, פגיעה במוניטין, ולפעמים סוף של קריירה. גם הנזק הבריאותי מחומרים אסורים עשוי להיות ממשי.

הספורטאי עצמו אחראי כלפי מערכת הספורט. אבל כלפי מי שגרם לו להגיע לשם, ייתכנו כמה מסלולים, שבכל אחד מהם צריך להוכיח את יסודות העילה:

• מאמן שהמליץ ברשלנות על תוסף, או נתן חומר אסור.

• רופא שרשם תרופה אסורה בלי להזהיר ובלי לדאוג להיתר.

• יצרן או יבואן של תוסף שהכיל חומר שלא הופיע על התווית. חוק האחריות למוצרים פגומים מטיל על יצרן אחריות, גם בלי אשם, לנזק גוף שנגרם מפגם במוצר, אבל הוא חל על נזק גוף בלבד, בכפוף לתקרות ולמועדים שבו. פיצוי על נזק כלכלי מן ההשעיה, כמו אובדן מלגה או חוזה, נבחן לפי עילות אחרות, למשל רשלנות.

אלה תיקים מורכבים, שנשענים על ראיות מדעיות ועל שרשרת ההחזקה של המוצר, ולכן חשוב לשמור את האריזה, את החשבונית ואת שאר המוצר.

מה לעשות כדי לא להגיע לשם

• לא להשתמש בתוסף בלי לבדוק אם הוא נבדק לנוכחות חומרים אסורים בידי גוף בדיקה מוכר, ולזכור שגם בדיקה כזו מקטינה את הסיכון ואינה מבטלת אותו.

• לספר לכל רופא שאתם ספורטאים תחרותיים, ולשאול על כל תרופה אם היא מותרת.

• לבקש היתר לשימוש טיפולי כשצריך תרופה שמכילה חומר אסור.

• לשמור אריזות וחשבוניות של כל תוסף ותרופה.

ואם כבר נכשלתם בבדיקה

• לבדוק אם לבקש בדיקה של דגימת הגיבוי, ולבדוק את כל שלבי ההליך.

• לאסוף את כל מה שנלקח: אריזות, חשבוניות, מרשמים, הודעות עם המאמן.

• לשקול בדיקה מעבדתית של שארית התוסף.

• לקבל ייצוג בהליך המשמעתי, שבו מידת האשמה עשויה להשפיע על משך ההשעיה.

• ורק אחר כך, לבחון את השאלה מי אחראי לנזק.

שתי דוגמאות

הדוגמאות שלהלן היפותטיות ונועדו להמחשה בלבד. אין ללמוד מהן על תוצאה צפויה במקרה אחר.

אצנית משתמשת בתוסף שנבדק בידי גוף בדיקה מוכר לנוכחות חומרים אסורים, ושומרת את האריזה ואת החשבונית. הבדיקה שלה נקייה. היא הקטינה את הסיכון, ואם בכל זאת תתגלה בעיה, יש בידיה תיעוד שעשוי לסייע לה.

נער בן חמש עשרה מקבל מן המאמן כדורים "להוריד מים" לפני שקילה בתחרות. בבדיקה נמצא משתן, והוא מושעה. המאמן טוען שלא ידע שהחומר אסור. במישור המשמעתי, הנער אחראי לחומר שנמצא בגופו, ומידת אשמתו תישקל בעונש. במישור שבין הנער למאמן, תיבחן השאלה אם המאמן, שנתן לקטין חומר כזה, התרשל כלפיו.

תוסף שנקנה בחנות עשוי להיראות תמים, אבל בכללי הסימום הספורטאי אחראי לכל חומר אסור שנמצא בגופו. אחרי בדיקה חיובית בוחנים בנפרד את ההליך המשמעתי, שבו מידת האשמה משפיעה על העונש, ואת השאלה אם מאמן, רופא או יצרן גרמו לנזק.