שיתוק מוחין (CP) אחרי לידה: מתי זו רשלנות רפואית

הורים שמקבלים אבחנה של שיתוק מוחין שואלים כמעט תמיד את אותה שאלה, בקול או בשקט: האם זה היה יכול להיגמר אחרת. לפעמים התשובה הרפואית היא לא. לפעמים היא כן, כי הדופק של העובר הראה מצוקה במשך זמן ארוך מדי, או כי ההחלטה על ניתוח קיסרי התקבלה מאוחר. המאמר הזה מסביר איך מבחינים בין שני המצבים, ומה צריך לבדוק לפני שמחליטים אם להגיש תביעה. מאמר רחב יותר על רשלנות רפואית בלידה עוסק גם בפגיעות ביולדת ובמעקב ההיריון.

לא כל שיתוק מוחין נגרם בלידה

שיתוק מוחין הוא שם כולל לפגיעה במוח המתפתח, שמשפיעה על התנועה, על הטונוס של השרירים ולעיתים גם על הדיבור ועל הלמידה. הפגיעה יכולה להתרחש בהיריון, בלידה או בימים שאחריה. חלק ניכר מהמקרים קשור לגורמים שאין לצוות שליטה עליהם: לידה מוקדמת מאוד, זיהום בהיריון, הפרעה בהתפתחות המוח או גורם גנטי.

לכן אבחנה של CP אינה מלמדת לבדה על רשלנות. התיק נבנה רק כשאפשר להראות שהיה אירוע של חוסר חמצן סביב הלידה, שהצוות יכול היה לזהות אותו, ושטיפול בזמן היה מונע את הפגיעה או מקטין אותה.

מצוקה עוברית וניטור הדופק

במהלך הלידה עוקב המוניטור אחר הדופק של העובר ואחר הצירים. ירידות חוזרות בדופק, דופק מהיר או איטי לאורך זמן ושונות נמוכה הם סימנים שהעובר מתקשה. המוניטור אינו מאבחן פגיעה. הוא מתריע, והצוות צריך להגיב.

השאלות שבודקים בתיק הן מעשיות:

• האם התרשים נקרא נכון, ומי קרא אותו.

• האם הוזעק רופא בכיר כשהתרשים הפך חריג.

• האם ננקטו צעדים כמו שינוי תנוחה, הפסקת זירוז או בדיקה נוספת.

• כמה זמן עבר בין הסימן הראשון לבין ההחלטה.

הבדיקה נעשית מול רישומי חדר הלידה. מי שמנהלת את הלידה היא לרוב מיילדת, והרופא התורן אחראי לעיתים על כמה חדרים בבת אחת. לכן נבדק גם מתי המיילדת דיווחה לרופא, ומה הוא עשה כשקיבל את הדיווח. כשהרישום מראה שהדיווח נמסר ולא הייתה תגובה, או שלא נמסר כלל, אלה שני כשלים שונים, ולפעמים שניהם של בית החולים.

תרשים המוניטור הוא הראיה המרכזית בתיק, כי הוא מתעד דקה אחר דקה מה הצוות ראה או היה צריך לראות. כשחלקים ממנו חסרים, זה אינו פועל לטובת בית החולים. על כך במאמר על הוכחת רשלנות רפואית.

עיכוב בניתוח קיסרי

כשמצוקה מתמשכת אינה חולפת, ההחלטה הנכונה היא לרוב לסיים את הלידה מהר, בניתוח קיסרי או בלידה מכשירנית. הדקות שבין ההחלטה לבין הוצאת התינוק נבחנות בתיק בקפידה: מתי נרשמה ההחלטה, מתי הוזעק צוות חדר הניתוח, מתי החל הניתוח. עיכוב יכול לנבוע מחדר ניתוח תפוס, מחוסר בכוח אדם או מהיסוס בקבלת ההחלטה. כל אחד מאלה עשוי להיות התרשלות של בית החולים כמוסד, גם כשהרופא שבחדר פעל כראוי. בית חולים צריך להיערך לכך שבלילה ובסוף שבוע יגיעו יולדות במצוקה, ולהחזיק צוות וחדר ניתוח זמינים.

הזמן אינו נמדד מול שעון אחיד לכל המקרים. הוא נמדד מול מה שרופא מיילד סביר היה עושה באותן נסיבות, עם הנתונים שהיו לפניו.

הקשר הסיבתי: לב התיק

כשמוכח שהצוות טעה, עדיין נשארת השאלה הקשה: האם הטעות היא שגרמה לשיתוק המוחין. התשובה נשענת על כמה ראיות שנבדקות יחד:

• מדדי החומציות והגזים בדם חבל הטבור מיד אחרי הלידה.

• ציוני האפגר ומצב התינוק בשעות הראשונות.

• ממצאי MRI של המוח, שדפוס הפגיעה בו יכול לרמז מתי היא נוצרה.

• המהלך בפגייה: פרכוסים, צורך בהנשמה, טיפול בקירור.

בדרך כלל נדרשות כמה חוות דעת: מיילדות, נאונטולוגיה ונוירולוגיה של ילדים. כל אחת עונה על חלק אחר של השאלה, וההתאמה ביניהן חשובה. עוד על בחירת המומחים במאמר על חוות דעת רפואית בתביעה.

בפרשת מלול נדון מקרה של פגה שנולדה עם שיתוק מוחין אחרי עיכוב של כ-45 דקות בניתוח קיסרי. לא ניתן היה לקבוע אם הנזק נגרם מהפגות או מהעיכוב. בדיון נוסף בבית המשפט העליון (דנ"א 4693/05, 2010) לא אומצה אחריות יחסית לתובע יחיד במצב כזה. הכלל נשאר: מי שמוכיח במאזן ההסתברויות שהרשלנות גרמה לנזק מקבל פיצוי מלא, ומי שאינו מוכיח זאת אינו מקבל. לכן תיק כזה נבנה מראשיתו על ראיה רפואית מסודרת, ולא על התחושה שמשהו השתבש.

יש סימנים שמכוונים לאירוע סביב הלידה: מצוקה ברורה בתרשים בשעות שלפני הלידה, חומציות גבוהה בדם הטבורי, תינוק שנולד רפוי וזקוק להחייאה, ופרכוסים ביממה הראשונה. יש סימנים שמכוונים לגורם מוקדם יותר: הפרעה בגדילת העובר שהתגלתה בהיריון, ממצאים במוח שנוצרו לפני הלידה, או תינוק שנולד במצב טוב יחסית והתפתחותו התעכבה רק בהמשך. התמונה כמעט אף פעם אינה חד משמעית, וזה בדיוק התפקיד של חוות הדעת.

אי-אבחון בהיריון הוא עילה אחרת

יש משפחות שבהן הטענה אינה על הלידה עצמה, אלא על ממצא שלא זוהה בסקירה או בבדיקה בהיריון, וכתוצאה מכך ההורים לא קיבלו את ההחלטה שהיו מקבלים. זו עילה של הולדה בעוולה. בפרשת המר (ע"א 1326/07, 2012) ביטל בית המשפט העליון את עילתו העצמאית של הילד במצב כזה, והרחיב את עילת ההורים כך שתכלול את צורכי הילד לכל חייו.

ההבדל אינו טכני. התביעה היא של ההורים, ולכן כלל ההתיישנות המיוחד לקטינים אינו חל עליה. היא מתיישנת ככלל אחרי שבע שנים, שנמנות בדרך כלל מהלידה או מגילוי הליקוי. משפחה שאינה בטוחה איזו עילה מתאימה למקרה שלה צריכה לברר זאת מוקדם.

עד מתי אפשר לתבוע

כשהטענה היא שהפגיעה נגרמה בלידה או אחריה, התביעה היא של הילד. לפי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, השנים שבהן התובע קטין אינן נמנות, ולכן תביעת הילד ניתנת ככלל להגשה עד גיל 25. תביעה של ההורים על נזקם שלהם, כמו נזק נפשי של האם, כפופה למועדים הרגילים.

הזמן הארוך אינו סיבה לחכות. תרשימי מוניטור, רישומי חדר לידה ותיעוד הפגייה קל יותר לקבל בשנים הראשונות. לפי חוק זכויות החולה, אפשר לבקש את הרשומה המלאה, ובכלל זה את התרשימים עצמם, בנוסף לסיכום. פיצוי שמתקבל בגיל צעיר מאפשר לממן טיפולים בשנים שבהן התועלת שלהם גבוהה. המועדים המלאים מפורטים במאמר על התיישנות בתביעות נזקי גוף.

איך מחושב הנזק

תביעה בשל שיתוק מוחין נבנית לכל תוחלת החיים של הילד. היא כוללת עזרה וסיעוד, טיפולים פרא-רפואיים, ציוד, התאמת דיור, רכב, אובדן כושר ההשתכרות בבגרות ונזק לא ממוני. הגמלאות של הביטוח הלאומי, כמו גמלת ילד נכה, מנוכות מהפיצוי לפי כללים שמוסברים במאמר על ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי. התחשיב נשען על חוות דעת שיקומיות ועל הערכה מציאותית של צורכי הילד בכל שלב בחייו.

מה כדאי לעשות כבר עכשיו:

• לבקש בכתב את הרשומה המלאה של הלידה ושל הפגייה.

• לשמור כל מסמך מהמעקב ההתפתחותי, מהטיפולים ומהמוסד לביטוח לאומי.

• לרשום, כל עוד הזיכרון טרי, מה קרה בחדר הלידה, מי היה שם ומה נאמר לכם.

• לא לחתום על מסמך מול בית החולים או מול מבטחו לפני בדיקה.

משרד עורכי הדין יניב גביש מלווה משפחות בתיקי לידה, החל בבקשת הרשומה ובקריאת התרשימים ועד ניהול התביעה. אם פונים אליכם מבית החולים או מחברת ביטוח בהצעה כלשהי, כדאי להתייעץ לפני שחותמים על מסמך.