אשם תורם של ספורטאי: "גם אני אשם" אינו סוף הסיפור

רוכב אופניים בן חמישים יוצא לרכיבה קבוצתית שחנות אופניים מארגנת. הוא לא חבש קסדה, כי היה חם. בירידה, המארגן מוביל את הקבוצה לקטע כביש שמסומן כסגור בגלל עבודות, ובמקום אין גידור. הרוכב נופל לתוך תעלה ונחבל בראשו. כשחבר שואל אם יבדוק את אחריות המארגן, הוא עונה שגם הוא אשם, כי לא חבש קסדה, ושאין לו על מה לבוא בטענות.

הוא באמת טעה כשלא חבש קסדה, והטעות הזו עשויה להשפיע על הפיצוי בפגיעת הראש. אבל לא היא שהובילה אותו לתעלה. השאלה אם המארגן התרשל, כשהוביל את הקבוצה לקטע שסומן כסגור ולא היה מגודר, נבחנת בנפרד. ואם יימצא שהתרשל, הטעות של הרוכב אינה משחררת אותו מאחריות, אלא עשויה להפחית את הפיצוי.

מה זה אשם תורם

סעיף 68 לפקודת הנזיקין עוסק במצב שבו אדם סבל נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר. במצב כזה, התביעה אינה נכשלת בגלל אשמו של הניזוק. הפיצויים מופחתים בשיעור שבית המשפט מוצא לנכון ולצודק, בהתחשב במידת אחריותו של התובע לנזק.

כלומר, אשם תורם הוא לא "אין תביעה". הוא "יש תביעה, והפיצוי קטן יותר". ככל שחלקו של הנפגע באחריות קטן יותר, כך קטנה ההפחתה.

מה נחשב אשם תורם בספורט

דוגמאות להתנהגות שנטענת לא פעם כאשם תורם בתיקי ספורט:

• היעדר ציוד מגן שנדרש לפי כללי הפעילות או הוראות המארגן, כמו קסדה ברכיבה.

• התעלמות מהוראה מפורשת של מאמן, מציל או מפעיל.

• הסתרת מצב רפואי ידוע בהצהרת בריאות.

• המשך פעילות אחרי שהרגיש כאב חריג, בלי לדווח.

• התנהגות פזיזה, כמו קפיצת ראש לחלק רדוד למרות שלט אזהרה.

• שימוש במתקן בניגוד להוראות, כמו כמה קופצים על טרמפולינה אחת.

גם כשהייתה התנהגות כזו, היא נבחנת לפי גיל הנפגע, לפי מה שידע ולפי מה שאמרו לו.

הקשר הסיבתי: לא כל טעות רלוונטית

אשם תורם נמדד רק במידה שבה התנהגות הנפגע תרמה לנזק. רוכב שלא חבש קסדה ונפצע ברגל, לא תרם בגלל הקסדה לפציעה ברגל. שחיין שלא ציית להוראה שאינה קשורה לאופן שבו נפגע, לא תרם בגללה לפגיעה. השאלה היא תמיד: האם הטעות של הנפגע הגדילה את הנזק שנגרם לו, ובכמה.

ילדים

אצל ילדים, ייחוס אשם תורם נעשה בזהירות רבה. ילד אינו מסוגל להעריך סיכונים כמו מבוגר, והמבוגרים שאחראים לו, מאמן, מדריך, משגיח, אמורים לצפות שהוא יטעה ולהיערך לכך.

לגבי ילדים מתחת לגיל שתים עשרה יש גם הוראות מפורשות בפקודת הנזיקין. לפי סעיף 64(3), ילד שלא מלאו לו שתים עשרה שנה, שניזוק לאחר שמי שגרם לנזק הזמין אותו או הרשה לו לשהות בנכס שבו או בקשר אליו אירע הנזק, אינו נחשב כמי שגרם לנזק באשמו. ולפי סעיף 5(ג), ילד כזה אינו נחשב כמי שידע והעריך את הסיכון או חשף את עצמו אליו מרצונו. לכן, למשל, טענת אשם תורם כלפי ילד בן שמונה שנפגע בפארק טרמפולינות נתקלת בהוראות האלה, ותחולתן נבחנת לפי נסיבות המקרה. ככל שהילד מבוגר יותר, נבחן מה יכול היה להבין ולעשות בגילו.

אשם תורם, הסתכנות מרצון וסיכון רגיל

שלושה מושגים שמתבלבלים:

• הסיכון הרגיל של הענף, כמו נקע בתנועה רגילה. כשאיש לא הפר חובה, אין אחריות, ולכן גם לא עולה שאלה של אשם תורם. אין זו הסכמה משפטית לכל תוצאה, אלא העובדה שלא כל פציעה נובעת מהפרת חובה.

• הסתכנות מרצון. לפי סעיף 5 לפקודה, זו הגנה כשהנפגע ידע והעריך את מצב הדברים שגרם לנזק וחשף את עצמו אליו מרצונו. היא אינה חלה על תביעה בשל הפרת חובה שהוטלה בחיקוק, ואינה חלה על ילד מתחת לגיל שתים עשרה. מאמר נפרד באתר עוסק בה.

• אשם תורם. יש אשם של אחר, ויש גם חוסר זהירות של הנפגע שתרם לנזק. הפיצוי מופחת.

חברות ביטוח משתמשות לא פעם בטענת האשם התורם כדי להציע סכום נמוך. טענה כזו אינה הכרעה, והיקפה נבחן לגופו.

ומה עם האשם של ההורים

כשילד נפצע, הצד השני טוען לא פעם שההורים אשמים: לא השגיחו, הביאו את הילד לפעילות לא מתאימה, לא סיפרו על מצב רפואי. גם אם יש בזה משהו, רשלנות של ההורים אינה הופכת מעצמה לאשם תורם של הילד.

ככלל, אשם תורם הוא רק אשמו של הנפגע עצמו, ולכן פיצויו של הילד אינו מופחת בגלל טעות של הוריו. אם מתקיימת גם אחריות משפטית של ההורים לאותו נזק, עשויה להתעורר שאלת השתתפות בינם לבין הנתבע.

הכלל הזה חשוב במיוחד בתיקים של ילדים צעירים, שבהם ההשגחה של ההורים היא חלק מן התמונה. הוא אינו אומר שהתנהגות ההורים אינה רלוונטית, אבל ככלל הילד אינו נושא בתוצאה של טעות שאינה שלו.

שתי דוגמאות

הדוגמאות שלהלן היפותטיות ונועדו להמחשה בלבד. אין ללמוד מהן על תוצאה צפויה במקרה אחר.

מתאמן במכון כושר מעמיס משקל כבד מעבר להוראות המדריך, והכבל של המכשיר נקרע. אם יתברר שהכבל נקרע משום שלא תוחזק, נבחנת אחריות המכון לתחזוקה, ולצידה השאלה אם העומס שהמתאמן העמיס תרם לקריעה ולנזק. אם כן, הפיצוי עשוי להתחלק, והמכון אינו משתחרר מאחריותו רק בגלל טעות המתאמן.

מתאמנת נופלת באולם על רצפה רטובה, ולא נעלה נעליים מתאימות לגמרי. אם יימצא שהרצפה הרטובה היא שגרמה לנפילה, ושהנעליים לא השפיעו עליה, טענת האשם התורם לא אמורה להקטין את הפיצוי.

"גם אני אשם" הוא משפט הוגן, אבל בדין הוא אינו סוף הסיפור. השאלות הן אם מישהו אחר התרשל, אם הטעות של הנפגע תרמה לנזק, ובכמה.