הסתכנות מרצון בספורט: המיתוס והמציאות

טענת ההסתכנות מרצון: מהיכן נובע המיתוס

האינטואיציה שביסוד הטענה מוכרת לכל אדם. מי שנכנס לזירת אגרוף, עולה על מסלול סקי או משתתף במשחק כדורגל תחרותי יודע שהוא עלול להיפצע, ולכן נדמה שאין לו להלין אלא על עצמו. תחושה זו מלווה נפגעים רבים, וגורמת לחלקם לוותר מראש על בירור זכויותיהם בלי שנבחנה כלל השאלה המשפטית האמיתית.

המיתוס ניזון גם מהצהרות בריאות וממסמכי ויתור הנחתמים כעניין שבשגרה בחדרי כושר, בחוגים ובאירועי ספורט. אלא שהדין הישראלי אינו מכיר בוויתור גורף על הזכות לפיצוי בשל עצם ההשתתפות בפעילות, וההגנה המשפטית שנועדה לבטא רעיון זה נתחמה בפסיקה לגבולות צרים במיוחד.

ההגנה הסטטוטורית שבסעיף 5 לפקודת הנזיקין

הסתכנות מרצון אינה סברה כללית אלא הגנה הקבועה בחוק. סעיף 5 לפקודת הנזיקין מורה כי בתובענה על עוולה תעמוד לנתבע הגנה אם התובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרם לנזק, וחשף את עצמו אליו מרצונו. זוהי הגנה שלמה: אם תתקבל, התביעה נדחית כולה, בלא חלוקת אחריות ובלא פיצוי חלקי.

דווקא אופייה הגורף של ההגנה הוא שהוביל את בתי המשפט לפרשה בצמצום ניכר. תוצאה בינארית, שבה נפגע שהוכיח התרשלות יוצא וידיו על ראשו, נתפסת כתוצאה קשה, ולכן נדרש קיומם המלא של כל יסודות ההגנה, וספקות בעניין זה נזקפים לחובת הנתבע המעלה אותה.

הפקודה עצמה מסייגת את ההגנה במצבים מסוימים, ובהם מי שנחשף לסיכון תוך ניסיון להציל אדם אחר. סייגים אלה ממחישים את מגמת הדין: ההגנה שמורה למקרים חריגים, ואינה כלי שגרתי לסילוק תביעות על הסף.

שלושת היסודות: ידיעה, הערכה וחשיפה מרצון

ידיעה. היסוד הראשון דורש שהתובע ידע בפועל את מצב הדברים שגרם לנזק. אין די בידיעה כללית שספורט כרוך בסיכונים. נדרשת ידיעה על הסיכון הקונקרטי שהתממש, כגון מפגע מסוים במתקן או אופי מסוכן במיוחד של הפעילות כפי שנערכה בפועל.

הערכה. היסוד השני מוסיף על הידיעה דרישה של הבנה ממשית של טיב הסכנה והיקפה. אדם עשוי לדעת על קיומו של סיכון בלי להעריך את חומרתו האמיתית, בייחוד כאשר מדובר במתחילים, בקטינים או במי שלא קיבל הסבר מסודר. בהיעדר הערכה של ממש, ההגנה נשמטת.

חשיפה מרצון. היסוד השלישי הוא התובעני מכולם. הפסיקה קבעה שאין די בכך שהתובע הסכים להיחשף לסיכון הפיזי. נדרש שהסכים ליטול על עצמו גם את הסיכון המשפטי, כלומר שהיה נכון לשאת בנזק בעצמו ולוותר על זכות התביעה אם הסיכון יתממש. הסכמה כזו כמעט לעולם אינה נלמדת מעצם ההשתתפות במשחק.

בהקשר הספורטיבי, פירוש הדברים הוא שמשתתף מקבל על עצמו את סיכוני המשחק המתנהל כהלכתו, אך קשה עד מאוד לייחס לו הסכמה מראש לספוג בלא פיצוי נזק שנגרם מרשלנותו של מארגן, של מאמן, של בעל מתקן או של שחקן שחרג מכללי הענף.

ההבחנה מעקרון הסיכון הטבעי בענף

רבים מערבבים בין הגנת ההסתכנות מרצון לבין עקרון הסיכון הטבעי בענף, אך מדובר בשני מוסדות שונים הפועלים במישורים נפרדים. עקרון הסיכון הטבעי, הנדון בהרחבה במאמר נפרד באתר זה, פועל בתוך יסודות עוולת הרשלנות עצמה: כאשר הפגיעה נובעת מסיכון רגיל וצפוי של משחק שהתנהל כראוי, לא מתקיימת כלל הפרה של חובת הזהירות, וממילא אין עוולה.

הגנת ההסתכנות מרצון פועלת במישור אחר לחלוטין. היא מניחה שהעוולה כבר הוכחה, שהנתבע התרשל ושרשלנותו גרמה לנזק, ומבקשת בכל זאת לשלול את הפיצוי מחמת הסכמת הנפגע. העיקרון האחד שולל את קיום העוולה מלכתחילה, וההגנה האחרת מוחלת עליה בדיעבד.

להבחנה זו נפקות מעשית ניכרת. מרבית תיקי פציעות הספורט מוכרעים במישור הראשון, בשאלה האם הייתה התרשלות או שמא התממש סיכון טבעי בלבד. ההגנה הסטטוטורית נדונה רק במיעוט המקרים, ומתקבלת במיעוט שבמיעוט.

נטל ההוכחה המוטל על הנתבע

מאחר שמדובר בטענת הגנה, הנטל להוכיח את כל שלושת היסודות, במצטבר וביחס לסיכון הספציפי שהתממש, מוטל על הנתבע במלואו. התובע אינו נדרש לשלול את ההגנה מראש. די בכך שהנתבע לא הוכיח יסוד אחד מן השלושה כדי שהטענה תידחה כולה.

בפועל, מדובר בנטל כבד במיוחד. הנתבע נדרש להוכיח מצב נפשי סובייקטיבי של התובע במועד האירוע: מה ידע, מה הבין ולמה הסכים. הוכחת הסכמה לוויתור על זכות תביעה היא משימה קשה גם כשמדובר בספורטאי מקצועי ומנוסה, וכמעט בלתי אפשרית כשמדובר בקטין, במתחיל או במי שהסיכון לא הוסבר לו.

מדוע ההגנה מתקבלת לעיתים נדירות

הטעם הראשון נעוץ בתוצאה הבינארית. הדין המודרני מעדיף חלוקת אחריות מדורגת על פני תוצאות של הכול או לא כלום. כאשר התנהגות התובע עצמו תרמה לנזק, בתי המשפט נוטים לנתב זאת לדוקטרינת האשם התורם, המאפשרת הפחתה יחסית של הפיצוי בלא שלילתו הגורפת, ולא להגנת ההסתכנות מרצון.

הטעם השני נוגע למהות הסיכון. משתתף בפעילות ספורטיבית נוטל על עצמו את סיכוני הענף, אך אינו נוטל את הסיכון שאחרים יתרשלו כלפיו. רשלנות של מארגן שלא דאג לתנאים בטוחים, של מאמן שחרג מן המקובל או של בעל מתקן שלא תחזק אותו כראוי אינה בגדר סיכון שאדם סביר מסכים לשאת בו מראש.

אף חתימה על כתב ויתור או על הצהרה אינה מקימה מאליה את ההגנה. המסמך נבחן לפי יסודות הסעיף ולפי שיקולי תקנת הציבור, והשאלה המכרעת נותרת האם הוכחה הסכמה אמיתית ומודעת לוויתור על הזכות המשפטית, ולא רק חתימה שגרתית על טופס בכניסה לפעילות.

מה חשוב לתעד לאחר הפציעה

מכיוון שגורל הטענה תלוי בנסיבות הקונקרטיות, לתיעוד מוקדם יש משקל של ממש. חשוב לשמור תיעוד רפואי מלא וסמוך לאירוע, לרשום את פרטי הנוכחים והעדים, לצלם את זירת הפגיעה ואת מצב המתקן, ולשמור כל טופס, הצהרה או מסמך הרשמה שנחתמו לפני הפעילות.

חשיבות מיוחדת נודעת לתיעוד ההדרכה שניתנה, אם ניתנה. השאלה האם הוסברו הסיכונים, מי הסביר אותם ובאיזה פירוט, עומדת בליבת יסודות הידיעה וההערכה. גם דיווח מסודר על הפגיעה למארגן הפעילות או לאגודת הספורט, סמוך לאירוע, מסייע לקבע את גרסת הנפגע בזמן אמת.

כאשר הפציעה אירעה במסגרת פעילות של מועדון או אגודה, מתווספות לתמונה שאלות של אחריות המועדון לפציעת שחקן ושל כיסויים ביטוחיים מכוח חוק הספורט, ולכן ראוי לשמור גם את מסמכי הרישום והביטוח הקשורים לפעילות.

טעויות שכדאי להימנע מהן

הטעות הנפוצה ביותר היא ויתור מראש על בירור הזכויות מתוך הנחה שעצם ההשתתפות בפעילות שוללת כל תביעה. כפי שהובהר, הנחה זו היא בדיוק המיתוס שההגנה הצרה אינה מגבה, ונפגעים רבים מוותרים על זכויותיהם מבלי שאיש בחן את נסיבות עניינם.

טעות שכיחה נוספת היא מסירת אמירות גורפות לאחר האירוע, כגון הצהרות בכתב או בעל פה שלפיהן הנפגע ידע בדיוק למה הוא נכנס. אמירות כאלה עלולות לשמש בהמשך את הצד שכנגד. ראוי לתאר את העובדות במדויק ולהימנע ממסקנות משפטיות. לצד זאת, השתהות ממושכת עלולה להקשות על איסוף הראיות, ויש לזכור שדיני ההתיישנות קוצבים מועדים להגשת תביעה.

לבסוף, יש להיזהר מהסתמכות על טענת ההגנה כעל חזות הכול גם מן הכיוון ההפוך. העובדה שההגנה צרה אינה פוטרת את התובע מהוכחת יסודות הרשלנות עצמם, ולכן בניית התיק צריכה להתמקד תחילה בהוכחת ההתרשלות והקשר הסיבתי, ורק לאחר מכן בהתמודדות עם טענות ההגנה.

מתי כדאי לפנות לייעוץ משפטי

כאשר פציעת ספורט נגרמה בנסיבות המעלות חשד להתרשלות, וכן כאשר נתבע או מבטח מעלים את טענת ההסתכנות מרצון, ראוי לפנות בהקדם לעורך דין העוסק בפציעות ספורט ובנזקי גוף. בחינה מקצועית מוקדמת של יסודות ההגנה, של הראיות הקיימות ושל דרכי הפעולה האפשריות עשויה להשפיע באופן ממשי על אופן ניהול העניין.

משרד עורכי דין יניב גביש עוסק בדיני נזיקין ובפציעות ספורט ומלווה נפגעים בבירור זכויותיהם מול הגורמים האחראים והמבטחים. האמור במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי פרטני ואינו תחליף לבחינה מקצועית, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.

סיכום

הסתכנות מרצון היא הגנה סטטוטורית צרה, שנטל הוכחתה הכבד מוטל על הנתבע ושבתי המשפט מקבלים אותה לעיתים נדירות בלבד. עצם ההשתתפות בפעילות ספורטיבית, ואף חתימה על מסמכי ויתור, אינן שוללות מאליהן את הזכות לפיצוי כאשר הנזק נגרם מהתרשלות. ההכרעה האמיתית ברוב התיקים נעשית במישור הרשלנות והסיכון הטבעי בענף, ולא במישור ההגנה הסטטוטורית.

הבנת הזכויות בתחום זה היא הצעד הראשון למיצוי נכון שלהן. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ולכן חשוב לשמור על תיעוד מסודר, להימנע מוויתור נמהר ולפעול במועד.

משרד עורכי דין יניב גביש, רחוב ברקוביץ 4, תל אביב. טלפון: 076-5385862. אתר: gavishlaw.co.il.