אחריות מועדון ספורט לפציעת שחקן: מה החוק דורש מהאגודה

שחקן מוסר את גופו למועדון. הוא מתאמן לפי התוכנית שקבע הצוות המקצועי, משחק על המגרש שהמועדון העמיד, נועל את הציוד שסופק לו ונבדק אצל הרופא שהאגודה בחרה. כשמתרחשת פציעה, טבעי שהמבט מופנה קודם כול אל הענף עצמו: ספורט תחרותי כרוך בסיכון, וזה חלק מהמשחק. אלא שהנחה זו, נכונה ככל שתהיה, אינה סוף הדיון אלא רק תחילתו.

בין המועדון לשחקניו מתקיימת מערכת יחסים משפטית עשירה: חובת זהירות נזיקית, חובות סטטוטוריות מכוח חוק הספורט התשמ"ח-1988, ולא אחת גם יחסי עובד ומעסיק על כל הנובע מהם. כל אחד מהרבדים האלה מוליד זכויות לשחקן שנפצע, וחובות שהמועדון אינו רשאי להתנער מהן בטענה ש"זה ספורט".

במאמר זה נסקור את חובות המועדון כלפי שחקניו: מהי חובת הזהירות וכיצד היא נבחנת, מה קובע חוק הספורט בעניין ביטוח ובדיקות רפואיות, מה נדרש בתחום המתקנים והציוד, מהי אחריות הצוות הרפואי בהחזרת שחקן מפציעה, ומה קורה כאשר המועדון כלל לא ביטח את שחקניו.

חובת הזהירות של מועדון כלפי שחקניו

מועדון ספורט אינו צופה מהצד: הוא הגורם שמארגן את הפעילות, קובע את תנאיה ומפיק ממנה תועלת. מכוח מעמד זה מוטלת עליו חובת זהירות כלפי שחקניו, ובמסגרתה עליו לנקוט אמצעים סבירים כדי שהסיכון שהשחקן חשוף לו לא יחרוג מהסיכון הטבוע בענף עצמו. שחקן כדורגל נוטל על עצמו את האפשרות של תיקול חוקי כואב; הוא אינו נוטל על עצמו מגרש מלא בורות, תוכנית אימונים קיצונית שאינה מותאמת למצבו, או עמידה מול יריב כשהוא פצוע.

הפסיקה מבחינה אפוא בין הסיכון הטבוע בפעילות, שבגינו לא תקום אחריות, לבין סיכון עודף שנוצר בהתרשלות המועדון. הבחינה היא תמיד קונקרטית: מה ידע המועדון או צריך היה לדעת, אילו אמצעי זהירות היו מקובלים באותו ענף ובאותה רמת משחק, והאם עלותם סבירה ביחס לסכנה. ככל שהמועדון מקצועי ומשאביו גדולים יותר, כך יצפו ממנו בתי המשפט לסטנדרט התנהלות גבוה יותר.

חובת הביטוח לפי חוק הספורט

חוק הספורט התשמ"ח-1988 קובע הסדר ביטוחי ייחודי לענף: אגודות הספורט, האיגודים, ההתאחדויות ומארגני התחרויות חייבים, ככלל ובכפוף לחריגים שבחוק, לבטח את הספורטאים הפעילים במסגרתם בביטוח תאונות אישיות. הדגש חשוב ושווה לחזור עליו: החובה, ככל שהיא חלה, מוטלת על הגופים המארגנים ולא על הספורטאי. שחקן אינו אמור לרכוש לעצמו פוליסה כתנאי לעלייה למגרש, והאגודה אינה יכולה לגלגל עליו את הנטל הזה.

הפוליסה נדרשת לכסות את הפעילות הספורטיבית במסגרת האגודה, במשחקים ובאימונים, בסכומים ובתנאים שאינם פחותים מאלה שנקבעו בתקנות מכוח החוק. מדובר בביטוח מסוג תאונות אישיות, המשלם תגמולים לפי שיעור הנכות ותקופת אי-הכושר בלי צורך להוכיח אשמה. שימו לב שחובת הביטוח לפי סעיף 7 לחוק אינה חלה על כל ספורטאי, ובין היתר הוחרגו ממנה: ספורטאים המקבלים לפחות שכר מינימום בתמורה להשתתפותם בתחרויות (המבוטחים ממילא כנפגעי עבודה בביטוח הלאומי); משתתפים בפעילות ספורט מטעם מקום העבודה המבוטחים כנפגעי עבודה; תלמידים המכוסים בביטוח תאונות אישיות לתלמידים לגבי הפעילות המכוסה; וספורטאים המשתתפים בפעילות שאין בעדה שכר או תמורה אחרת. חשוב לדעת שהפטור מחובת הביטוח אינו מונע מהאגודה לערוך ביטוח וולונטרי, ואינו שולל תביעת נזיקין כאשר הפציעה נגרמה ברשלנות. ככל שהחובה חלה, על הגוף המארגן לבדוק את קיומו של הכיסוי בעת צירוף הספורטאי ובתחילת כל עונה. לצד חובת הביטוח קובע החוק גם חובת בדיקות רפואיות תקופתיות לספורטאים כתנאי להשתתפות בתחרויות, במטרה לאתר מראש מגבלות רפואיות שהמאמץ התחרותי עלול להחמיר. אגודה שמשתפת שחקן בפעילות בלי שעבר את הבדיקות הנדרשות חושפת אותו לסיכון וחושפת את עצמה לאחריות.

מתקנים, מגרשים וציוד

חלק ניכר מפציעות הספורט אינו נובע מהמשחק אלא מהסביבה שבה הוא מתקיים. מועדון אחראי לכך שהמתקנים שבשליטתו יהיו ראויים לפעילות המתנהלת בהם, ובכלל זה:

• משטחי משחק תקינים: דשא מתוחזק, פרקט שאינו חלק או שבור, ללא בורות ומפגעים

• שערים, סלים ומתקנים מעוגנים כנדרש, שאינם עלולים להתהפך על שחקן

• תאורה מספקת באימוני ערב ומרחקי בטיחות מקירות ומעמודים

• ציוד אישי וקבוצתי תקין: מגיני רגליים, כובעי מגן, מזרני נחיתה שאינם שחוקים

• תנאי סביבה מותאמים: הפסקות שתייה ומנוחה בעומסי חום, והימנעות מאימון בתנאים מסוכנים

תרחיש מהחיים: טניסאית צעירה נפצעה בקרסול לאחר שדרכה על מכסה ניקוז בולט בשולי מגרש טניס עירוני ששימש את האגודה לאימונים. האגודה טענה שהמפגע באחריות העירייה בלבד, אך מי שבחר לקיים אימון במתקן עם מפגע גלוי אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו. במקרים כאלה האחריות עשויה להתחלק בין מפעיל המתקן לבין המועדון שהשתמש בו.

צוות רפואי והחזרה מפציעה

לצוות הרפואי והמקצועי של המועדון תפקיד כפול: לטפל בשחקן שנפגע, ולא פחות חשוב, לקבוע מתי מותר לו לחזור. החלטת החזרה לפעילות היא צומת שבו האינטרס הספורטיבי של המועדון, שזקוק לשחקן על המגרש, עלול להתנגש עם טובתו הרפואית של השחקן. הדין ברור: שיקול הדעת חייב להיות רפואי, והחזרת שחקן לפעילות בטרם החלים, תוך התעלמות מממצאים או בלי בירור הולם, עלולה להקים אחריות למועדון ולגורמים המטפלים אם הפציעה הוחמרה.

רגישות מיוחדת קיימת בפגיעות ראש. זעזוע מוח מחייב הפסקת פעילות מיידית והשגחה, וחזרה מדורגת רק לאחר החלמה, לפי הנהלים המקובלים בענף. שחקן שהוחזר למשחק באותו ערב שבו ספג מכת ראש, ונפגע שנית, יתקשה מאוד המועדון להסביר זאת בדיעבד. גם ניהול כושר לקוי יכול לעלות כדי רשלנות: העמסת אימונים חריגה על שחקן ששב זה עתה מפציעה, בניגוד להנחיות הגורם המטפל, היא סיכון עודף שהמועדון יצר במו ידיו.

שחקן שכיר: פציעה שהיא גם תאונת עבודה

כאשר השחקן מקבל שכר מהמועדון, מתקיימים ביניהם יחסי עובד ומעסיק. פציעה במשחק, באימון או בפעילות מטעם הקבוצה עשויה להיות מוכרת כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי, על כל הזכויות הנלוות: דמי פגיעה בשיעור 75% מהשכר לתקופת אי-הכושר עד התקרה הקבועה בחוק, כיסוי הטיפול הרפואי, וקביעת נכות מעבודה בוועדה רפואית. נכות צמיתה בשיעור 9% עד פחות מ-20% מזכה במענק חד פעמי, ו-20% ומעלה מזכה בקצבה. שחקן שאינו יכול לשוב לענפו יכול לבקש הגדלה לפי תקנה 15, עד מחצית מדרגת הנכות, בהתחשב במקצוע ובגיל.

חשוב להבין את מערך היחסים בין ההליכים: ההכרה בביטוח הלאומי אינה תלויה באשמת המועדון, ואילו תביעת נזיקין נגד המועדון כמעסיק דורשת הוכחת התרשלות, ותגמולי המוסד לביטוח לאומי מנוכים ככלל מהפיצוי בה. אם התביעה נדחתה על ידי המוסד, הדרך לתקוף את הדחייה היא הגשת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. על החלטות ועדה רפואית לעררים ניתן לערער לבית הדין האזורי בשאלה משפטית בלבד.

מה קורה כשהמועדון לא ביטח

כאן מגיעה אחת השאלות הכואבות בתחום: שחקן נפצע, פונה לממש את הביטוח, ומגלה שהאגודה כלל לא ערכה פוליסה, או שערכה פוליסה בסכומים נמוכים מהנדרש. התוצאה המשפטית חדה. חובת הביטוח היא חובה חקוקה, והפרתה מקימה לשחקן עילת תביעה נגד האגודה בגין הנזק שנגרם לו מהיעדר הכיסוי. במילים פשוטות: האגודה שלא ביטחה עלולה למצוא את עצמה משלמת מכיסה את מה שחברת הביטוח הייתה אמורה לשלם.

עילה זו עומדת לשחקן גם כשלפציעה עצמה לא אחראי איש, שהרי הביטוח לפי חוק הספורט נועד בדיוק למקרים שבהם אין אשם. נושאי משרה באגודה שהתרשלו בקיום החובה עלולים אף הם להיחשף לאחריות. לשחקנים עצמם מומלץ לא להמתין ליום פקודה: לבקש מהאגודה, כבר בתחילת העונה, את אישור קיום הביטוח ואת עיקרי הפוליסה, ולשמור אותם. זו בקשה לגיטימית שהחוק עומד מאחוריה.

איך נבנית תביעה נגד מועדון

מי שנפצע ושוקל הליך נגד המועדון צריך לפעול בשני מישורים במקביל. במישור הרפואי: לתעד את הפציעה מרגע התרחשותה, לשמור סיכומי טיפול, בדיקות הדמיה ואישורי אי-כושר, ולהקפיד על רצף טיפולי. במישור הראייתי: לאסוף את גרסאות העדים שנכחו באירוע, לצלם את המקום והציוד ככל שרלוונטי, לשמור התכתבויות עם הצוות המקצועי, ולאתר את פוליסת הביטוח ואת חוזה ההעסקה אם קיים. בשלב הבא נבחנת שאלת הערכאה והמסלול: מימוש הפוליסה, הליך מול המוסד לביטוח לאומי, תביעת נזיקין, או שילוב ביניהם בסדר הנכון. לכל מסלול מועדים משלו, ובהם תקופת התיישנות של 3 שנים בתביעות נגד מבטח, ולכן אין להשתהות.

סיכום

היחסים בין שחקן למועדון אינם מתמצים בכללי המשחק: הם רוויים חובות משפטיות שנועדו להגן על מי שנוטל את הסיכון הגופני בפועל. חובת הזהירות מחייבת את המועדון לנהל מגרשים, ציוד, אימונים והחלטות רפואיות באחריות; חוק הספורט מחייב אותו, ככלל ובכפוף לחריגים, לבטח את שחקניו ולהקפיד על בדיקות רפואיות; ויחסי העבודה מוסיפים לשחקן השכיר את מערך הזכויות של נפגעי עבודה. שחקן שנפצע ניצב מול מארג של מסלולים שכל אחד מהם נמדד בכללים ובמועדים אחרים, ובחירה נכונה ביניהם היא הכרעה מקצועית.

מחלקת הספורט של משרד עורכי דין יניב גביש מלווה שחקנים ומשפחותיהם מול מועדונים, מבטחים והמוסד לביטוח לאומי, ותשמח לבחון גם את המקרה שלכם. לפגישת ייעוץ: רח' ברקוביץ 4, תל אביב, טלפון 076-5385862.