שחייה: תאונה בבריכה, המציל ואחריות המפעיל

ילד בן שמונה מגיע עם חוג הקיץ לבריכה העירונית. הבריכה מלאה, והמציל יושב בכיסא גבוה בקצה אחד ומדבר בטלפון. הילד, שאינו שוחה היטב, מחליק מן החלק הרדוד אל האזור העמוק. עוברות כמה עשרות שניות עד שמישהו מבחין בו. הוא ניצל, אבל נשאר בבית החולים כמה ימים. בחוג אומרים להורים שהיה שם מציל, ושזה כנראה פשוט קרה.

היה שם מציל, וזה בדיוק העניין. בבריכת שחייה ציבורית, תפקידו של המציל אינו רק להיות נוכח. תקנות הבטיחות מפרטות מה הוא חייב לעשות, איפה לעמוד וממה להימנע, ומה מחזיק הבריכה חייב להבטיח סביבו. אחרי אירוע נבחן אם החובות האלה קוימו, ואם אי קיומן קשור למה שקרה.

מחזיק הבריכה: אחריות כוללת

תקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה) קובעות שמחזיק הבריכה, מי שמחזיק ברישיון העסק או מפעיל את האתר, נושא באחריות לקיום הוראות התקנות. בין השאר, הוא אחראי לכך שמספר המצילים, מגישי העזרה הראשונה ואנשי הצוות לא יפחת מן התקן שנקבע, והוא חייב לשקול להגדיל אותו מעבר לתקן, בהתאם לסוג הבריכה, לסיכונים, למספר המתרחצים ולסוגם וליכולת לפקח עליהם.

חובות נוספות של מחזיק הבריכה לפי התקנות:

• הגנה על פתחי יניקת המים באופן שימנע יניקה של מתרחץ או של איבר מגופו, ובדיקה תדירה של תקינותם.

• סימון עומק המים בדופנות הבריכה, בכל הפרש של עשרים סנטימטרים.

• הצבת שלטי בטיחות בולטים לעין, ופרסום שעות הפתיחה.

• העסקת מגיש עזרה ראשונה או חובש מוכשרים, והחזקת ציוד הצלה ועזרה ראשונה.

• ניהול יומן אירועים.

• הצבת מכשיר החייאה, דפיברילטור, בבריכה ציבורית, לפי חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים.

המציל: מה הוא חייב לעשות

התקנות מפרטות את חובות המציל, וכל אחת מהן היא שאלה שנבדקת אחרי אירוע:

• להימצא במקום שמאפשר לו גישה מיידית למים ולעמדת ההצלה ותצפית נוחה על כל שטח הבריכה והכניסה אליה, בהתחשב בתאורה, במספר המתרחצים ובשדה הראייה.

• למנוע טביעות ותאונות, ולהגיש עזרה במים ועזרה ראשונה.

• למנוע ממתרחצים שלפי דעתו אינם יודעים לשחות להיכנס למים שעומקם מעל 1.2 מטר.

• להחזיק בהישג יד אמצעי קשר תקין להזעקת עזרה.

• לא לעסוק, בזמן מילוי תפקידו, בשום עיסוק או עניין אחר.

• לא לעזוב את עמדת ההצלה בשעות הרחצה עד שיחליף אותו מציל אחר.

למציל יש גם סמכויות: להוציא מתרחץ מן המים, ולאסור רחצה או להגביל את מספר המתרחצים כשהוא צופה סכנה. מציל שראה בריכה צפופה מדי ולא השתמש בסמכות הזו, קיבל החלטה שעשויה להיבחן.

מי חייב להשגיח על ילדים

תקנה 12(ב) לתקנות הבטיחות בבריכות קובעת שהורי ילד עד גיל שש, או מי שהילד נמצא תחת חסותו או פיקוחו, ישגיחו על רחצתו, למעט בזמן שהילד לומד שחייה בהשגחת מורה לשחייה. "השגחה", לפי תקנה 12(ג), היא קשר עין או קרבה פיזית רציפים שמאפשרים הושטת עזרה מיידית. כלומר, החובה חלה גם על גן, חוג או קייטנה שהילד נמצא תחת פיקוחם, ולא רק על ההורים, והיא דורשת השגחה שמאפשרת לעזור מיד, לא נוכחות כללית ליד הבריכה.

מעל גיל שש החובה המפורשת שבתקנה אינה חלה, אבל חובת ההשגחה לא נעלמת. מסגרת שמביאה ילדים לבריכה חבה כלפיהם חובת זהירות: לדעת מי מהם שוחה ומי לא, לספור אותם בכניסה וביציאה, ולהשגיח עליהם בהתאם לגילם וליכולתם. והמציל, שאחראי לבריכה כולה, אינו מחליף את ההשגחה הזו.

מורים ומאמני שחייה

לפי תקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה) מ-2018, בנוסחן אחרי תיקון 2022, אין הרשאה ללמד או לאמן שחייה בלי תעודה:

• לימוד שחייה, לספורטאים מזדמנים ולחובבים בכל הגילים, מחייב תעודת מדריך בלימוד שחייה. תעודת מאמן שחייה כוללת גם את ההרשאה הזו.

• אימון שחייה של חובבים ושל ספורטאים מזדמנים מגיל ארבע, ושל שחיינים הישגיים עד גיל 16, מחייב לפחות תעודת מדריך. אימון שחיינים הישגיים בכל הגילים מחייב תעודת מאמן.

הפציעות שאינן טביעה

לא כל תאונה בבריכה היא טביעה. פציעות שכיחות אחרות: החלקה על שפת הבריכה או במלתחות, קפיצה לאזור רדוד ופגיעה בראש או בצוואר, התנגשות בין שחיינים במסלול צפוף, פגיעה ממגלשה, ופגיעה מפתח יניקה לא מוגן. בכל אחת מהן נבחנים מצב המתקן, השילוט, סימון העומק, צפיפות הבריכה והשגחת הצוות, והקשר בין אלה לבין הפציעה.

אימון ותחרות

בתחרות שחייה שמארגנים אגודה, ארגון ספורט, התאחדות או איגוד, תקנות הספורט מ-2022 דורשות נוכחות של מגיש עזרה ראשונה או אח לפחות, ובתחרות שחייה במים פתוחים, של חובש ברפואת חירום. הגוף המארגן לא ישתף בתחרות שחיין שלא נבדק ונמצא כשיר, והשחיין חייב להתייצב לבדיקה במועד שנקבע לו. סעיף 7 לחוק הספורט מחייב את הגופים האלה לבטח את הספורטאים הנוטלים חלק בתחרויות שהם מארגנים, בכפוף לחריגים שבחוק, למשל תלמיד המבוטח בביטוח התלמידים לגבי אותה פעילות. באימון, המאמן אחראי לחלוקה נכונה של המסלולים, להתאמת העומס לגיל, ולהשגחה על השחיינים שבאחריותו.

קבוצות שחייה, מסלולים וזינוק

שחייה תחרותית של ילדים ובני נוער היא ענף עמוס: אימונים כמעט כל יום, לעיתים פעמיים ביום, ומרחקים ארוכים. הכתף של שחיין צעיר מבצעת אלפי תנועות חוזרות בכל אימון. כאב כתף חוזר אצל שחיין אינו סיבה להמשיך באותו עומס, ומאמן שידע על התלונה והמשיך כרגיל מקבל החלטה שעשויה להיבחן בדיעבד.

בקבוצה, גם הצפיפות במסלול היא עניין של בטיחות. כשמסלול אחד מאכלס שחיינים רבים ברמות שונות, מתרבות התנגשויות, ומכות ראש בקיר או בשחיין אחר. חלוקה נכונה של המסלולים לפי מהירות היא חלק מתפקיד המאמן.

והזינוק. זינוק ראש מקוביית זינוק או משפת הבריכה לתוך מים רדודים הוא מנגנון מוכר לפגיעות צוואר חמורות. לכן מלמדים זינוק בשלבים ובמים עמוקים מספיק, והתקנות מחייבות לסמן את עומק המים בדופנות. מאמן שמאפשר לילדים לזנק לחלק רדוד, או מחזיק בריכה שאינו מסמן עומק כנדרש, יוצרים סיכון שנבחן לגופו.

מה לעשות אחרי תאונה בבריכה

• לרשום את השעה, את מיקום האירוע, ואת המקום שבו עמד המציל באותו רגע.

• לרשום את שמות העדים, ואם אפשר, גם את שמו של המציל.

• לבקש ממחזיק הבריכה את יומן האירועים. התקנות מחייבות לנהל יומן כזה.

• לצלם את מקום האירוע, את סימון העומק ואת השילוט.

• לפנות לטיפול רפואי, ובאירוע טביעה, גם אם הילד נראה בסדר, לבדיקה בבית חולים.

שתי דוגמאות

הדוגמאות שלהלן היפותטיות ונועדו להמחשה בלבד. אין ללמוד מהן על תוצאה צפויה במקרה אחר.

שחיין בוגר ומנוסה שוחה לבד במסלול בבריכה ציבורית, ומקבל התכווצות שריר. המציל רואה אותו מיד, מוציא אותו מן המים ומגיש עזרה. אין כאן סימן להפרת חובה של הבריכה או של המציל.

ילד בן שבע מחליק לאזור העמוק בבריכה צפופה, בזמן שהמציל מדבר בטלפון ואין מציל נוסף, למרות הצפיפות. עוברות דקות עד שמבחינים בו. כאן עולות שאלות קשות על חובות המציל, על התקן שמחזיק הבריכה היה צריך לשקול להגדיל, ועל ההשגחה של המסגרת שהביאה את הילד, ויש לבחון את הקשר בינן לבין האירוע.

נוכחות של מציל אינה סוף הבדיקה. אחרי תאונה נבחן אם המציל, מחזיק הבריכה והמסגרת שהביאה את הילד קיימו את חובותיהם, ואם אי קיומן קשור לנזק.