פציעת ספורט בגיל נוער: מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות

צעיר בן עשרים ושתיים סובל שנים מכאבים בכתף. כשהוא מספר עליהם לאורתופד, מתברר שייתכן שמקורם בפציעה שנגרמה לו בגיל ארבע עשרה, באימון שחייה, כשהמאמן המשיך להעמיס עליו אחרי תלונות. הוא בטוח שזה קרה מזמן, ושאין מה לעשות. הוריו, שאז לא ידעו על זכויות, מרגישים אשמה.

הוא טועה, לפחות בחלק מן התמונה. החוק הישראלי מגן על מי שנפגע כקטין: הזמן שבו היה ילד אינו נספר במרוץ ההתיישנות של תביעת נזיקין. אבל יש דברים שהחוק אינו יכול להחזיר: ראיות שנעלמו, עדים ששכחו, ומסלולים אחרים שכבר נסגרו.

הכלל: הקטינות אינה נספרת

תביעת נזיקין מתיישנת, ככלל, שבע שנים מן היום שבו נולדה עילת התביעה, ובתביעה על פציעה זה בדרך כלל יום הפציעה. סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע שבחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע עדיין לא מלאו לו 18. המשמעות: כשילד נפצע, שבע השנים אינן מתחילות לרוץ עד שהוא מגיע לגיל 18, ולכן בדרך כלל מי שנפצע כקטין יכול להגיש תביעת נזיקין עד שימלאו לו 25.

זה חל על פציעה בחוג, באימון של אגודה, בשיעור ספורט בבית הספר, בפארק טרמפולינות או בקייטנה, כל עוד מדובר בתביעת נזיקין של הילד עצמו.

ולתביעה בשל תקיפה מינית שבוצעה בקטין, או בשל התעללות בקטין בידי בן משפחה או אדם שהיה אחראי עליו, קבע החוק הסדר מיוחד: הזמן שעד גיל 28 אינו בא במניין.

מה אינו מחכה לגיל 18

• ראיות. צילומי אבטחה נמחקים לרוב אחרי זמן מוגבל, מגרשים מתוקנים, ציוד מוחלף, עדים מתפזרים ושוכחים. תיק שמוגש שבע שנים אחרי הפציעה נשען לא פעם על מעט מאוד. זו הסיבה העיקרית לא לחכות, גם כשהחוק מאפשר.

• ביטוח תאונות אישיות. תביעה לתגמולים לפי פוליסה, כמו ביטוח התלמידים או ביטוח הספורטאים לפי חוק הספורט, כפופה לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח: ככלל שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח, ובתביעה על נכות מן היום שבו קמה הזכות לפי תנאי הפוליסה. בתביעת תגמולים לפי פוליסה, סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע את אורך התקופה, וסעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע שהזמן שבו התובע טרם מלאו לו 18 אינו בא במניינה. סעיף 27 לחוק ההתיישנות שומר על אורך התקופה שנקבעה בחוק האחר, ואינו מוציא את הקטינות מן החישוב; כך נפסק למשל לגבי ביטוח התאונות האישיות של תלמידים (ת"א (שלום ת"א) 17203-05 רודבסקי נ' כלל חברה לביטוח, 14.3.2010). התוצאה תלויה בשלושה דברים: מי התובע, שכן הכלל חל כשהתובע הוא מי שהיה קטין, ולא על תביעה של ההורים בשמם; סוג הביטוח, שכן בביטוח תאונות התקופה שלוש שנים, ובפוליסות של ביטוח חיים, מחלות ואשפוז או סיעוד שנכרתו או חודשו מ-25 בנובמבר 2020 חמש שנים; ומועד היווצרות הזכות, שכן בתביעה על נכות התקופה נמנית מן היום שבו קמה הזכות לפי הפוליסה, ואם זה קרה אחרי גיל 18, מאז. כך, בביטוח תאונות שבו מקרה הביטוח אירע בקטינות, התביעה מתיישנת ככלל שלוש שנים אחרי גיל 18. הפוליסה עצמה אינה יכולה לקצר את התקופה הזו לרעת המבוטח. בדקו מיד, והגישו את התביעה לביטוח בזמן.

• הוצאות של ההורים. כשההורים שילמו מכיסם על טיפולים ונסיעות ותובעים את ההוצאות האלה בשמם, סעיף 10 אינו חל עליהם לפי לשונו, משום שהוא מתייחס לגילו של התובע. לכן כדאי לבדוק מוקדם באיזו דרך נתבעות ההוצאות, ואיזה מועד חל עליהן.

• הליכים בתוך עולם הספורט. ערעור לפי תקנון האיגוד או בקשה לעבור לאגודה אחרת כפופים למועדים שנקבעו בחוק הספורט ובתקנונים, ולעיתים הם קצרים.

• הזיכרון של הילד. ילד בן עשר זוכר היום מה קרה. בגיל עשרים, הזיכרון שלו כבר אינו אותו דבר, והצד השני ישאל על כך.

מה עושים עכשיו, גם אם לא תובעים

גם כשההורים מחליטים שאין להם כוח לתביעה עכשיו, או שהם רוצים לראות איך הילד מחלים, יש כמה דברים שכדאי לעשות מיד:

• לשמור את כל המסמכים הרפואיים, מן הרגע הראשון.

• לתעד את מקום הפציעה ואת נסיבותיה: תמונות, שמות עדים, הודעות.

• לבקש מן המועדון, בית הספר או המפעיל דיווח בכתב על האירוע.

• לכתוב תיאור של מה שקרה, כל עוד הזיכרון טרי, ולשמור אותו.

• להגיש תביעה לביטוחים החלים, כמו ביטוח התלמידים.

• לשמור קבלות על ההוצאות.

תיק שהראיות שלו נשמרו אפשר לבחון גם אחרי שנים. תיק שהראיות שלו אבדו, קשה לבחון גם אחרי שנה.

ומה אם הנזק התגלה מאוחר

לפעמים המשמעות של פציעה בילדות מתבררת רק שנים אחר כך: שחיקה של מפרק, פגיעה בגדילה, כאב כרוני. לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כשהנזק לא התגלה ביום שבו אירע, המניין מתחיל ביום שבו התגלה, אבל התביעה מתיישנת אם לא הוגשה בתוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. בנוסף, סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את תחילת המניין כשהעובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע. היחס בין ההוראות האלה לבין דחיית המניין בגלל קטינות אינו פשוט, ולכן במקרה כזה אין להסתמך על חישוב כללי. וככל שהקשר בין הפציעה לבין הנזק המאוחר רחוק יותר בזמן, כך קשה יותר להוכיח אותו, וחוות דעת רפואית הופכת למרכזית.

ההורים יכולים לפעול כבר עכשיו, בשם הילד

הזמן שהחוק נותן לילד אינו מחייב לחכות. הורים, כאפוטרופוסים של הילד, יכולים להגיש תביעה בשמו כבר עכשיו, כשהראיות טריות. וזה לא פעם צעד נכון, בעיקר כשהנזק כבר ברור.

חשוב לדעת: לפני חתימה על הסדר בשם קטין יש לבדוק את תוקפו, את סמכות החותמים ואת הצורך באישור שיפוטי. זה נכון בהסדר עם מבטח או עם מועדון, בתוך הליך משפטי ומחוצה לו.

ומנגד, הורים שמחליטים לחכות, כדאי שיתעדו עכשיו, ויבדקו מדי פעם את מצב הילד. כשהילד יגיע לגיל 18, ההחלטה תעבור אליו, וכדאי שיהיה בידיו כל מה שצריך.

שתי דוגמאות

הדוגמאות שלהלן היפותטיות ונועדו להמחשה בלבד. אין ללמוד מהן על תוצאה צפויה במקרה אחר.

הורים לילדה שנפגעה בגיל עשר מפינה לא מרופדת באולם, צילמו את המקום, שמרו את המסמכים והגישו תביעה לביטוח התלמידים. בגיל תשע עשרה, כשמתברר שהפגיעה השאירה נזק, היא שוקלת תביעת נזיקין, והראיות שנשמרו מאפשרות לבחון אותה.

הורים לנער שנפגע בגיל ארבע עשרה לא עשו דבר, כי חשבו שיש זמן. בגיל עשרים ושלוש הוא רוצה לתבוע, אבל המאמן עזב, המועדון החליף הנהלה, והמסמך הרפואי הראשון אינו מתאר את הנסיבות. תביעת הנזיקין עדיין לא התיישנה, אבל ההוכחה קשה.

החוק נותן לילד שנפגע זמן, משום שהוא לא יכול היה להגן על זכויותיו בעצמו. אבל הזמן הזה אינו סיבה להמתין. הוא סיבה לשמור עכשיו את מה שיידרש אז.