הרקע
שני מתעמלי מכשירים החלו להתאמן בגיל שש, הגיעו לנבחרת ישראל ולסגל האולימפי וייצגו את המדינה בתחרויות בינלאומיות.
לאורך שנים הם התלוננו על כאבים בכתפיים במהלך האימונים, בעיקר בתרגילי טבעות ובהרמת הידיים מעל קו הכתף.
התלונות טופלו תחילה בפיזיותרפיה, והאימונים בעצימות גבוהה נמשכו. בירור אורתופדי מסודר החל רק בסוף 2016, אחרי החמרה, ובית המשפט קבע, על סמך מומחה בית המשפט, שהיה ראוי להפנות את התובע האחד לבירור כזה כבר בדצמבר 2015.
כשנערך לבסוף בירור, נמצאו קרעים שחייבו ניתוחים. שניהם נאלצו לפרוש מהתעמלות מקצועית ואיבדו את המקצוע שאליו הוכשרו.
האתגר המשפטי
הנתבעות טענו שפציעות יתר הן סיכון אינהרנטי בספורט הישגי, ושספורטאי מקצועי מכיר את אחוזי הפציעות ונוטל את הסיכון על עצמו.
הוועד האולימפי טען שחוק הספורט אינו חל עליו כלל, משום שאינו מארגן את האימונים ואת המעטפת הרפואית היומיומית.
מכון וינגייט טען שהאחריות לבדיקות מוטלת על האיגוד השולח ולא עליו כגוף מארח.
כולן טענו שלא צורפה חוות דעת רפואית מטעם התובעים, ושהשאלה אם בירור מוקדם היה מונע את הנזק נותרה ספקולציה.
מה עשינו
מיפינו את התיקים הרפואיים שנים אחורה ואיתרנו את הרישום מדצמבר 2015, שבו רופאת המכון עצמה כתבה שנדרש, במידת הצורך, בירור אורתופדי מלא. הבירור המסודר החל רק כשנה אחר כך.
הראינו פערים בבדיקות הרפואיות שחוק הספורט מחייב. בית המשפט קבע (פסקה 145 לפסק הדין) שלתובע האחד, חבר באיגוד מ־2004, נערכו בדיקות סדירות רק מ־2014, עם כניסתו לסגל האולימפי, ולא הוצגה ראיה לשאלונים או לבדיקות כלליות לפני כן. לתובע השני, חבר באיגוד מ־2002, לא הוצגה אסמכתא לבדיקות כלליות מלבד בדיקות המאמץ ובדיקה כללית אחת ב־2015, שלדבריו נערכה ביוזמת מאמנו ובמימונו.
ביקשנו מינוי מומחה מטעם בית המשפט וביססנו עליו את הקשר הסיבתי, במקום להיכנס לקרב חוות דעת.
מול טענת ההסתכנות מרצון העמדנו את גילם של התובעים בתחילת הדרך ואת התרבות המקצועית שבה ממשיכים להתאמן למרות הכאב.
התוצאה
- התביעה התקבלה, בפיצוי כולל של כ־1.63 מיליון ש״ח בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחה.
- נכות צמיתה של 23.05% לתובע האחד ו־19.25% לשני.
- טענת האשם התורם נדחתה במלואה.
- חיוב ביחד ולחוד: שלושת הגופים כלפי התובע האחד, איגוד ההתעמלות ומכון וינגייט כלפי השני.
- נקבע שאיגוד ההתעמלות לא עמד בחובת הבדיקות הרפואיות שבחוק הספורט, בשל החסר בבדיקות ובתיעוד בתקופות שפורטו בפסק הדין.
מה ניתן ללמוד מהמקרה
"סיכון אינהרנטי" אינו כרטיס פטור. בית המשפט קבע שספורטאים אינם מקבלים עליהם להיפצע, ושדווקא הסיכונים הסטטיסטיים הידועים מחייבים את הגופים למנוע את הפגיעה.
כאב חוזר שמטופל בפיזיותרפיה בלי בירור אורתופדי הוא דגל אדום — למתאמן, למאמן ולהורים.
כשהפעילות מתחילה בגיל צעיר, חובת היידוע על הסיכונים חלה גם כלפי ההורים ולא רק כלפי הספורטאי.
התיק הרפואי הוא הראיה המרכזית. שורה אחת שנרשמה ולא בוצעה יכולה להכריע את התיק.