ראיון עם עו״ד יניב גביש

אז היית שחקן או לא היית?

התחלתי לשחק בגיל 8 במרכז הטניס ברמת השרון, אצל המאמן המיתולוגי גדי מרגלית ז״ל, והייתי דווקא שחקן מוכשר. בגיל 11 פרשתי, לאחר שהיה לי קשה להתמודד עם הנסיעות מפתח תקווה לרמת השרון, באוטובוס מדי יום. בגיל 12–13 חזרתי, אך הפער שנוצר כבר ביני ובין השחקנים המובילים היה בלתי ניתן לגישור, וכך הפכתי לשחקן בינוני ומתוסכל עד עצם היום הזה.

יחד עם זאת, במקביל לתסכול הזה, אני שמח על המקצוע הנוכחי חרף חסרונותיו הבולטים, שכן להיות שחקן טניס מקצועני בימים אלה הוא דבר בלתי אנושי בעליל.

למה?

אין לנו זמן לעבור על כל הנושא, אך רק אגיד שחוץ מהמאה הראשונה בעולם, כל יתר הטניסאים לא מכסים את ההוצאות, ולהגיע לטופ 100 בעולם הוא דבר כמעט בלתי אפשרי במדינה קטנה כמו שלנו. מקום המדינה ועד היום היו לנו רק שבעה כאלה בגברים, ועוד ארבע בנשים.

אז ההחלטה לעסוק בתחום נזקי הגוף קשורה לספורט?

לחלוטין לא. אני בכלל התמחיתי במשפט אזרחי מסחרי ולא בנזיקין. רק לאחר שנהייתי עורך דין הגיע לידיי, די במקרה, תיק נזיקין שעסק בטביעה למוות בג׳קוזי, של אדם שהיה נכה צה״ל וחולה אפילפסיה. מאחר שמדובר היה במכר שלי, ומאחר שהייתי עורך דין נמרץ וסקרן, וחשבתי שאוכל להרוויח מעבר למשכורת הנמוכה שהרווחתי כעורך דין שכיר, לקחתי את התיק.

מספר חודשים לאחר קבלת הייצוג יצאה הלכה חדשה מבית המשפט העליון — הלכת אטינגר — אשר הכירה בשנות חייו של המת, בהן יכול היה לעבוד ולהתפרנס אלמלא התאונה, ככאלה שיש לפצות בגינן. וכך תיק לא גדול הפך לתיק גדול פי כמה וכמה, וכל השאר היסטוריה.

מה הכוונה היסטוריה?

התיק הזה הביא עוד תיקים של נכי צה״ל שנפטרו מתאונות. כמו כן, את התיק הנ״ל ניהלתי כנגד אחד המשרדים המובילים בתחום אז, ובסיום התיק קיבלתי מהם הצעת עבודה. אם לא תגלה לאף אחד אגיד לך שהידע שלי בנזיקין באותם ימים היה נמוך מאוד, והם כמובן ידעו זאת. בתקופת עבודתי שם למדתי את התחום בצורה יפה.

אז למה הציעו לך?

זה כמובן צריך לשאול אותם, אבל כנראה שהתרשמו מדברים אחרים. הרי ללמוד את הפרקטיקה זה אחד הדברים הזניחים בעבודת עורך הדין. היום, כמי שמעסיק עורכי דין אחרים, אני יכול לומר לך שהבנת המקצוע חשובה מאוד, אבל אישיות, אינטליגנציה, ערכים וחוסן מנטלי חשובים יותר להצלחת עורך הדין. את ההכשרה המקצועית ניתן להשלים תוך שנה־שנתיים בעבודה; את יתר התכונות שמניתי לא ניתן.

חוסן מנטלי?

בכל תיק ותיק עורך הדין צריך להתמודד מול עורך הדין של הצד השני, מול הצד השני, מול הלקוח שלו, מול בית המשפט, מול לשכת עורכי הדין — ועוד לא אמרתי את כולם. במדינה כמו שלנו, שלא כולם בה חמים ומפרגנים, ההתמודדויות הללו מצריכות חוסן מנטלי לא קטן, שלא לכל אחד יש, ולא כל אחד יהיה מוכן לשלם את המחיר שהוא גובה.

אז מה זה להיות עורך דין בנזקי גוף?

שאלה טובה. יותר נכון אענה לך מה זה להיות עורך דין המייצג תובעים בנזקי גוף, כי לייצג את הצד השני — את חברות הביטוח — זו אופרה אחרת לגמרי.

להיות עורך דין של תובעים בנזקי גוף זה לפגוש את הנפגעים, לשמוע את הסיפור שלהם, להיחשף לחומר הרפואי שלהם, לשכר שלהם, ליחסיהם עם משפחותיהם, ליכולות שלהם כיום ובעבר — ולבנות נרטיב, המתיישב עם האמת כמובן, שמטרתו להשיג להם את מקסימום הזכויות המגיעות להם מהגורמים השונים: חברות הביטוח, הביטוח הלאומי והמזיק. ולאחר מכן לשכנע את בית המשפט לקבל את הנרטיב הזה.

כדי להצליח בכל זה אתה צריך להכיר את התחום מבחינה משפטית, ועם הזמן לשדרג ככל שניתן את הידע שלך בתחום הרפואי־משפטי. אבל שני אלה זניחים לעומת הכישרון והיצירתיות הדרושים כדי להצליח בתחום.

מה הכוונה?

היה לי פעם תיק של נכה צה״ל שנפגע במעיים במלחמת ששת הימים, וכרתו לו חלקים נרחבים במעיים. למעלה משלושים שנה לאחר מכן התגלה לו סרטן במעיים, וכעבור זמן מה נפטר ממנו. משרד הביטחון לא הכיר במוות שלו ככזה שקשור לפציעה במלחמה, חרף העובדה שגם הפציעה וגם הסרטן שממנו נפטר היו במעיים. אלמנתו נותרה ללא כל קצבה. כלום.

האלמנה הגיעה אליי, ואני לא יכולתי להשלים עם זה שהמחלה והפציעה שתיהן היו במעיים ואין קשר בין השתיים. פניתי למומחים רפואיים וכולם אמרו לי שאין קשר ולא ניתן להוכיח אותו. כולם.

ישבתי עם עצמי, בלי שום רופא, ולאחר כמה זמן בניתי תאוריה: לו לא היה נפגע במלחמה במעיים, ולו המעיים שלו לא היו חולות לפני שחלה בסרטן, ייתכן שטיפולי הכימותרפיה שקיבל היו אפקטיביים יותר ומונעים את מותו. הצגתי את התזה לרופא, שקיבל אותה מיד וכתב בעניין חוות דעת. לאחר שהגשתי אותה, משרד הביטחון נכנע והכיר באלמנה כאלמנת צה״ל — עוד לפני שהגיש כתב הגנה. מאז היא מקבלת קצבה חודשית ותנאים רבים המגיעים לאלמנת צה״ל.

הדוגמה הזאת מתארת כמה דברים. ראשית, את המרחק הקטן בין לקבל קצבה חודשית יפה ובין לא לקבל דבר. מבחינה מקצועית היא מתארת את היצירתיות הדרושה כדי לבנות ולהוכיח את התיק רפואית ומשפטית. והיא מתארת גם את השבלוניות של כל הגורמים שטיפלו בלקוחה — הבירוקרטיים כמו גם המומחים הרפואיים — שחיפשו את המטבע מתחת לפנס, בעוד שהוא נפל בחלק הלא מואר.

בהערת אגב אומר שאני תמיד מסתייג מעורכי דין שמספרים על מקרי ״גבורה״ בתיקים שניצחו, אז אציין שיש לי כמובן גם מקרים הפוכים.

הנה הצלחת בתיק הזה מבלי להבין בתחום הרפואי.

נכון, אבל לא תמיד זה מספיק. לדוגמה, כאשר אתה מייצג תובע נגד בית חולים בטענה שהתרשל בניתוח וגרם ללקוח שלך נזק גוף — אתה צריך להראות במה ואיך הם התרשלו. גם אם אתה תומך את הטענה בחוות דעת מקצועית מרופא מטעמך, לא די בכך: הצד השני מגיש חוות דעת נגדית, ואתה בסופו של יום נדרש לחקור את המומחה שלהם ולהתעמת איתו בנושאים שהוא איש המקצוע בהם, ולא אתה. כדי להצליח בחקירה כזאת צריך להבין את הסוגיות הרפואיות שבהן התיק עוסק. לאחר כמה מאות תיקים אתה מתחיל לפתח חושים רפואיים.

ולמה לייצג ספורטאים בנזקי הגוף שלהם?

האמת שאני שואל את עצמי את אותה שאלה, לא מעט. יש לכך כמה סיבות ושני חסרונות גדולים.

מה הסיבות?

ראשית, כמי שהכיר את עולם הספורט, ידעתי שהאיגודים והקבוצות לא ממש דואגים לספורטאים כאשר הם נפצעים. הם צריכים אותם שישחקו כשהם כשירים, וכשהם פצועים הם פחות מעניינים אותם.

כשספורטאי נפצע באימון או בתחרות, זו תאונת עבודה לכל דבר. מגיעים לו כספים — גם מהביטוח הלאומי, גם מחברות הביטוח שבהן הוא מבוטח בפוליסת תאונות אישיות או נכות מתאונה, ולעיתים גם מהמעביד, שהוא הקבוצה עצמה. ברוב המקרים בישראל הספורטאים לא מקבלים את הכספים האלה, כי אין להם מושג שמגיע להם. גם המעביד, שצריך לומר להם, לא אומר — הן מחשש שייתבע, והן כי אינו מעוניין להקצות לזה משאבים.

לכן, כספורטאי לשעבר וכחצי ספורטאי מזדקן בהווה, הרגשתי סוג של שליחות לייצג אותם.

ומה החסרונות?

חלק לא מבוטל מהפציעות הן פציעות קלות, כך שהשכר לא גבוה, וכמי שמייצג את רוב הספורטאים כיום אני מתקשה לסרב לקחת את הייצוג. אך הפציעות הקשות יותר מפצות על כך.

החיסרון השני הוא שהספורטאים נדבקו מהמערכת שהם חיים בה. מכיוון שלא קיבלו את הזכויות כל החיים, הם סקפטיים לגבי הסיכוי שלהם ולגבי הלגיטימיות בכלל לתבוע.

אחמיא קצת למערכת המשפט ואומר שמכיוון שמערכת המשפט בנזיקין, לדעתי, טובה יותר ונותנת שירות טוב יותר לאזרחים מאשר בתחומי משפט אחרים — האזרחי־מסחרי למשל — תיקים קטנים כאלה בתחום המסחרי לא הייתי לוקח.