התפרצות סכיזופרניה בשירות: מתי מוכר הקשר ומה נדרש להוכיח

החפיפה שמייצרת את הקושי

אלמלא החפיפה בגילאים, התיקים האלה היו פשוטים בהרבה. אלא שדווקא בשנים שבהן צעירים משרתים, המחלה נוטה להופיע גם אצל מי שלא שירת כלל, וזו נקודת המוצא של כל דיון.

מכאן שההתפרצות בתקופת השירות אינה מוכיחה דבר מעצמה. היא יוצרת שאלה, לא תשובה, ומי שמגיש תביעה על יסוד העיתוי בלבד נתקל מיד בטענה שמדובר במקריות.

הצד השני של אותו מטבע הוא שאין בחפיפה כדי לחסום. אם הייתה מכריעה מאליה, לא היה מקום לדיון כלל, ובפועל תיקים כאלה נדונים לגופם ולעיתים מתקבלים. ההבדל נעוץ בתשתית שנבנתה, לא בעצם המועד.

מודל הפגיעות והדחק

המסגרת המקובלת שבתוכה מתנהל הדיון היא זו שמתארת שילוב של שני גורמים: פגיעות קיימת, ביולוגית ותורשתית באופייה, ודחק חיצוני שפועל עליה. לפי גישה זו הפגיעות לבדה אינה מובילה בהכרח למחלה, והדחק לבדו אינו מוליד אותה במי שאינו פגיע.

הרעיון הזה הוא שמאפשר את הדיון המשפטי. אם המחלה הייתה נקבעת מראש בלא תלות בסביבה, לא היה מה לטעון; ואם הייתה נגרמת מדחק גרידא, לא היה צורך להוכיח דבר. השילוב הוא שמעמיד את השאלה אם הדחק שבשירות מילא תפקיד.

חשוב לומר שהמסגרת הזו אינה מוסכמת בכל פרטיה, ושבין מומחים קיימות מחלוקות של ממש. לכן חוות הדעת בתיקים אלה חלוקות זו על זו כמעט תמיד, וההכרעה נעשית על יסוד מכלול החומר ולא על יסוד עמדה רפואית אחת.

גרימה מול החמרה

חוק הנכים מכיר בשתי דרכים שבהן השירות עשוי להיות אחראי: גרימה, שבה השירות הוליד את המצב, והחמרה, שבה קיימים היו נטייה או מצב קודם והשירות החמיר אותם.

במחלות מסוג זה ההחמרה היא לא פעם הטענה הריאלית. קשה לטעון שהשירות יצר יש מאין מחלה שיש לה בסיס ביולוגי, וקל יותר לטעון שהוא הצית את התפרצותה או החמיר את מהלכה. כשההכרה ניתנת על דרך ההחמרה, רק חלק מן הנכות מיוחס לשירות.

הטעות השכיחה היא היאחזות בטענת גרימה מלאה כשהתשתית אינה תומכת בה. התוצאה אינה הכרה מלאה אלא דחייה גמורה, ובמקום הכרה חלקית נותר הנפגע בלא דבר.

הרקע שקדם לגיוס

אחד המוקדים המרכזיים הוא מה היה לפני. תפקוד תקין בבית הספר, בעבודה ובמסגרות חברתיות, פרופיל רפואי שלא הצביע על קושי, והיעדר טיפול נפשי קודם, כל אלה מחזקים את הטענה שהשינוי אירע בתוך השירות.

מנגד, סימנים מוקדמים שנרשמו לפני הגיוס ישמשו לטענה שהמחלה כבר הייתה בדרכה. יש להיערך לכך, אך אין להסיק שהתיק אבוד: קיומם של סימנים מוקדמים הוא בדיוק המצב שבו טענת ההחמרה מתאימה.

הסתרה, כאן כמו בכל תחום, פוגעת יותר מכל. רשומות מגיל צעיר מתגלות, והצגתן מראש עדיפה בהרבה על התגלותן בשלב מאוחר, כשהן מקרינות על אמינות הגרסה כולה.

מה שקובע בפועל

הרכיב הראשון הוא לוח הזמנים. מה היה המצב בגיוס, מתי הופיעו הסימנים הראשונים, מתי ניתן האבחון, ומה אירע בשירות בסמוך לכך. ככל שהרצף צפוף וברור יותר, כך הטענה חזקה יותר.

הרכיב השני הוא אופיו של הדחק. לא די באמירה שהשירות היה קשה. נדרש לתאר מה אירע בפועל, מה נדרש מן החייל, ומה היו התנאים, ולתמוך בכך בכל מה שמתועד, לרבות שינויים בתפקיד, פניות לגורמי בריאות הנפש ודיווחים של מפקדים.

הרכיב השלישי הוא עדות סביבתית. בני משפחה, חברים ומי ששירתו יחד יכולים לתאר את השינוי שראו, ומתי ראו אותו. בתיקים נפשיים העדויות האלה משמעותיות במיוחד, משום שהן ממלאות את הפער שבין הרישומים.

מה חשוב לתעד

יש לאסוף את כל מה שמתאר את התפקוד לפני הגיוס: מסמכים ממסגרות לימודיות, אישורי עבודה, וכל מה שמעיד על תפקוד תקין. אלה יוצרים את נקודת המוצא.

יש לשמור את מלוא התיעוד מתקופת השירות: רישומים מן המרפאה, פניות לקצין בריאות הנפש, שינויים בפרופיל, העברות תפקיד ואישורי היעדרות. אלה מסמנים את נקודת השינוי.

ולבסוף יש לשמור רצף טיפולי מאז ואילך. אשפוזים, מעקב, טיפול תרופתי ושינויים בו הם שמתארים את מהלך המחלה, והם הכרחיים הן לשאלת הקשר והן לשאלת דרגת הנכות שתיקבע בהמשך.

השירות שנקטע, והתיעוד שנוצר בו

בחלק ניכר מן המקרים השירות אינו מסתיים כמתוכנן. מתרחשת הידרדרות, נעשית פנייה לגורמי בריאות הנפש, משתנה הפרופיל, ולעיתים מגיע שחרור מוקדם. התקופה הזו, שהיא לרוב הקשה ביותר עבור המשפחה, מייצרת דווקא את התיעוד המשמעותי ביותר.

לכן יש לאסוף את כל מה שנוצר אז: הפניות, אבחנות, החלטות בדבר שינוי בפרופיל, מסמכי השחרור והנימוקים שנרשמו בהם. מסמכים אלה מציבים את נקודת השינוי בתוך תקופת השירות, ולא אחריה, וזה בדיוק מה שנדרש.

לא פעם המשפחה אינה מחזיקה בחומר הזה, משום שאיש לא מסר לה אותו באותה עת. אין בכך סוף פסוק: ניתן לבקש את הרשומות, וכדאי לעשות זאת מוקדם. ככל שחולפות שנים כך גדל הסיכוי שמסמכים יאבדו או שיהיה קשה לאתרם.

טעויות שכדאי להימנע מהן

הטעות הראשונה היא הסתמכות על העיתוי בלבד. עצם ההתפרצות בשירות אינה מספיקה, משום שזהו גם הגיל שבו המחלה מופיעה אצל מי שלא שירת.

הטעות השנייה היא טענת גרימה גורפת. כשהתשתית מצביעה על החמרה, טענה מלאה מובילה לדחייה שלמה במקום להכרה חלקית.

הטעות השלישית היא תיאור כללי של הדחק. "היה קשה" אינו נתון, ובלי פירוט של האירועים, התנאים והמועדים אין למומחה על מה להישען.

הטעות הרביעית היא איחור. במחלות אלה המשפחה נושאת את עיקר הנטל, והטיפול קודם לכל, אך יש לזכור שגם התיעוד נבנה עכשיו, ושפנייה מאוחרת מותירה שנים בלא רישום.

מתי כדאי לפנות לייעוץ משפטי

מוקדם ככל האפשר, ולא משום שההליך דחוף אלא משום שהראיות מתפוגגות. עדים מתפזרים, זיכרונות מיטשטשים ורשומות אובדות, ומה שאפשר לאסוף היום קשה לאסוף בעוד שנים.

פנייה מתבקשת גם כשהתביעה נדחתה בנימוק של מחלה אנדוגנית שאין לה קשר לשירות, וכשניתנה הכרה חלקית שאינה משקפת את תרומת השירות. במחלות אלה בני המשפחה הם לרוב אלה שמנהלים את ההליך בפועל, וזה מקובל ולגיטימי. האמור במאמר זה הוא מידע כללי ואינו מהווה ייעוץ משפטי פרטני, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.

סיכום

התפרצות סכיזופרניה בתקופת השירות אינה מוכיחה קשר ואינה שוללת אותו. החפיפה בין גיל ההתפרצות לגיל השירות היא נקודת הפתיחה של הדיון, לא סופו.

מה שמכריע הוא תשתית: תפקוד מתועד לפני הגיוס, תיאור מדויק של הדחק בשירות, רצף זמנים ברור, עדויות על השינוי, וחוות דעת שמסבירה את הקשר. ובחירה נכונה בין טענת גרימה לטענת החמרה היא לעיתים ההבדל בין הכרה חלקית לבין דחייה מלאה.